Uncategorized

מערכת הבחירות לרבנות ירושלים שוברת שיאים של נקמנות וציניות

הבחירות למוסד אינן מעניינות את הציבור, אך משקפות את המאבק הסוער בין החרדים לציונות הדתית שעלול להסתיים במבוכה גדולה לש”ס

בפעם האחרונה שנערכה ספירה, מנו תושבי ירושלים 804,400 נפש, מהם 499,400 יהודים. בבירת הנצח הכה צפופה ומשוסעת, יש כיום רק דבר אחד שמאחד את כלל האוכלוסייה: איש מהתושבים, להוציא קבוצה מצומצמת של רבנים ועסקנים (חלקם אפילו לא ירושלמים), לא מתעניין כהוא זה בשאלה מי יהיו שני הרבנים הראשיים הבאים בעיר, האשכנזי והספרדי, אם יהיו.

בבירה אין רבני עיר מאז 2003, השנה בה נפטרו שני הרבנים הוותיקים והמוערכים שלום משאש ויצחק קוליץ, ונדמה כי העיר הצליחה בחלוף 11 שנים להתאושש מן האובדן.

ובכל זאת, הנה קרב ובא מועד הבחירות לשני המחליפים – 21 באוקטובר – והמערכה הופכת עסיסית מיום ליום. לא בגלל שיש כאן קרב על זהות או אידיאולוגיה – בשונה מתקופת הבחירות ההיסטרית לשני הרבנים הראשיים לישראל בקיץ שעבר, הפעם המתמודדים בקושי טורחים להצדיק את מועמדותם בסוג כלשהו של אידיאולוגיה או תודעת שירות משופרת. כל מועמד מעוניין בשררה, מסיבות שאין צורך להסביר, וחשוב מכך: כל אחד מהם משמש, מעתה ועד לבחירות, כלי משחק בשירותה של נקמנות פוליטית.

במלים פשוטות, השאלה שעל הפרק אינה מי יהיו השניים שיכהנו עד זקנתם כרבני העיר, עם משכורת ולשכה ונהג שיסיע אותם מטקס לטקס, אלא איזה מבין שני המחנות שמאחוריהם יצליח להפיל את יריבו ולבזות אותו: מחנה ש”ס ונספחיו, או מחנה הבית היהודי ונספחיו. בין הנוקמים יש גם חרדים אשכנזים, וגם חרד”לים, לא חשוב מאיזו עדה.

נתחיל בנתון הטרי ביותר: ממש לפני החג, בשלישי בחצות, נסגרה רשימת המועמדים, ובה לא פחות מ-19 שמות. 11 במרוץ הספרדי, שמונה באשכנזי. כנהוג בבחירות לתפקידי רבנות בכירים בישראל, הרשימה משופעת בשמות משפחה מוכרים: לאו (משה חיים), אליהו (שמואל), שפירא (יעקב), דרעי (יהודה), וכן חתן אחד של הרב עובדיה יוסף.

אם בג”ץ ידחה עתירות שהונחו בפניו, ייערכו הבחירות במועדן מיד אחרי סוכות, ואם לא יהיו הפתעות, זה יהיה מופע של שני אנשים: נפתלי בנט, השר לשירותי דת, וניר ברקת ראש העיר. התקנות החדשות — שהם עצמם תיקנו ועליהן הוגשו עתירות — מבטיחות לשניים שליטה מלאה בגוף הבוחר.

נאמנים להבטחתם הישנה למנות רב אחד ציוני לירושלים, מריצים בנט וברקת בכל הכוח את הרב אריה שטרן האשכנזי, מאנשי ישיבת מרכז הרב, שסומן כבר לפני שנים בידי זקני המחנה הדתי-לאומי. כדי לזכות, יצטרך שטרן להסיר קודם כל סימן שאלה מינהלי סביב מועמדותו, הנוגע לתעודת ההסמכה שלו כרב עירוני. תנאי נוסף לנצחונו הוא שהבחירות יתקיימו במועדן, או לפחות לפני חודש נובמבר, אז ימלאו לו 70 שנה, הגיל המירבי להתמודדות.

בינתיים מתרחשים זעזועים והפתעות במסלול הספרדי: ברקת, בנט, וסגנו של בנט אלי בן דהן, מעוניינים למנות לצדו של שטרן את הרב הראשי לישראל לשעבר, שלמה עמאר. השלושה, וגורמים נוספים, ניסו תחילה להביא לשלום קר (לפחות) בין יו”ר ש”ס אריה דרעי ובין הרב עמאר, כזה שיאפשר לכולם להצטייר כמנצחים. המגעים נכשלו, בעיקר בגלל ש”ס, ואז קרה דבר מפתיע: בתחילת השבוע, כמעט בן לילה, הפך הרב עמאר, שעדיין מזוהה כחרדי והיה הרב הקרוב לרב עובדיה ולש”ס, לנציג הציונות הדתית בקרב על הרבנות בירושלים.

כזכור, מאז הבחירות לרבנים הראשיים לישראל עמאר מוחרם בידי ש”ס ושנוא במיוחד על ידי מועצת חכמי התורה וכמה מבני המנהיג המנוח הרב עובדיה יוסף. כעת בנט ובן דהן — שעדיין מלקקים את פצעי ההפסד בבחירות לרבנים הראשיים לישראל — החליטו להיות פטרוניו הפוליטיים של עמאר, וכך להביא לציבור שלהם שני רבנים מטעמם: גם שטרן וגם עמאר.

דרעי והרב עמאר לפני הסכסוך, ב-2011
דרעי והרב עמאר לפני הסכסוך, ב-2011אמיל סלמן

למה הם עשו זאת? קודם כל כי הם יכולים. הרכב הגוף הבוחר יאפשר לבנט להשפיל את ש”ס כפי שש”ס השפילה את הבית היהודי בבחירת הרב הראשי לישראל. גם הסכסוך של עמאר עם ש”ס התפתח אז, סביב אותה התמודדות, בעוד הרב עובדיה שוכב על ערש דווי.

כעת מתפתה בנט להשיג ניצחון מרהיב, שיכלול גם את מינוי הרב האשכנזי האלמוני יחסית שטרן, וגם רב ספרדי מפורסם, בעל שיעור קומה תורני, לבוש גלימה יוקרתית של הראשון לציון, המקובל גם על רבים מהדתיים הלאומיים. ייתכן כי חברים בבית היהודי גם מקווים שהרב עמאר יגמול להם ברבות הימים, בטובין פוליטיים.

כל זה טוב ויפה, אלא שזמן קצר לפני סגירת הרשימות ביום שלישי, הגיש רב נוסף מועמדות, רבה של צפת, שמואל אליהו, שנהנה כנראה מאהדה בגוף הבוחר, והוא היחיד שיכול לתת פייט לרב עמאר. הרב אליהו, כמו גם הרב יעקב שפירא שיתמודד על תפקיד הרב האשכנזי, סירבו לקבל את דין התנועה הדתית-הלאומית ולהתאחד סביב מועמדותו של הרב אריה שטרן.

בעבר נטו ברקת ובנט לקדם את מועמדותו של הרב אליהו, אחר כך נרתעו מהתגובה הציבורית שמעורר הרב הימני קיצוני. שניהם חוששים לאבד מצביעים ליברליים, חילונים ודתיים. הרב אליהו המאוכזב הגיש בכל זאת את מועמדותו, והוא מקווה לקבל תמיכה מנציגים של בתי כנסת בגוף הבוחר.

בד בבד, נפתח אופק חדש למועמדותו: דווקא חברים ביהדות התורה האשכנזית-חרדית, שאין זרה ממנה לרעיונות הלאומניים של הרב מצפת, אותתו לו ביום שלישי כי הוא יכול לבנות על תמיכתם. הסיבה היא רצונם לחסום את הרב שלמה עמאר, הנחשב פשרני מדי בפסיקותיו ושהסתכסך עם גדולי ישראל האשכנזים, וכמובן, גם להתחשבן פוליטית עם ברקת ובנט.

ש”ס קפצה אף היא על מועמדותו של אליהו כמוצאת שלל רב, וכך, מתרחש הרילוקיישן: בעוד הרב שמואל אליהו מהימין החרד”לי, מאומץ בחום על ידי החרדים, מאומץ הרב שלמה עמאר החרדי בחום על ידי הציונות הדתית. הכל לשם הנקמה, לא למען האדרת התורה.

ש”ס משקיעה כעת את מאמציה בשני כיוונים: הפלת המועמדות של הרב שטרן, בתקווה כי התהליך כולו יידחה בבית המשפט, ותוכנית חלופית שבה ש”ס מצטיירת, לפחות מבחינה תקשורתית, כתומכת נלהבת של הרב שמואל אליהו. בסביבתו של אריה דרעי הדעות חלוקות אם להתייחס למועמדות של אליהו כאסטרטגיה, עד לניצחון על בנט, או כטקטיקה בלבד, שנועדה לאלץ את עמאר לחזור בימים הקרובים למשא ומתן עם דרעי על הסדרת שלום קר. אבל בכל תסריט בו עמאר מנצח דרעי לא יוכל להצטייר כמנצח בבחירות האלה, והמיטב שהוא יכול לצפות לו הוא למנוע מצב של עימות חזיתי.

עימות חזיתי יחשוף במלואה את ערוות ש”ס בעידן שלאחר הרב עובדיה – מפלגה חרדית צרה, מסוכסכת, קצוצת כנפיים עם כוח פוליטי מוגבל. עד לא מזמן היתה מועצת חכמי התורה של ש”ס הממליכה הבלעדית של רבנים ספרדים בישראל, וכעת היא לא מצליחה אפילו לגבש הסכמה על שם אחד מבין העשרה שנרשמו. ביום שלישי בלילה החליט הרב דוד יוסף – חבר מועצת חכמי התורה של ש”ס, בנו של הרב עובדיה וחברו הטוב של יו”ר ש”ס אריה דרעי – לגנוז את חלומו הוותיק להיות רב ראשי לירושלים, ולא מסר את טופסי ההרשמה. הוא העריך כי סיכוייו נמוכים.

בשבוע וחצי שנותרו עד הבחירות, שליחים לא רשמיים מטעם דרעי ישמרו בכל הכוח על ערוץ הידברות עם עמאר. תסריט הבלהות של דרעי הוא עמאר כרב ראשי לירושלים, עם הגלימה הנוצצת ויוקרה ציבורית, שאולי אף תאפיל על הרב הראשי לישראל יצחק יוסף, מחותנו של עמאר המסוכסך עמו. ואם תימשך היריבות עם ש”ס, לא ימנע התפקיד הממלכתי מעמאר להמשיך לכרסם בכוחה של המפלגה מבחוץ, ואולי אף לקחת חסות על מפלגה מתחרה לה – הבית היהודי, או מפלגה אחרת. הכל בשביל הנקמה.

למאמר המלא הקישו

Your Comment/התגובה שלך