מדינה יהודית? אני נגד/ אברום בורג

 

מי יודע איך פתאום – ככה סתם כאילו כלום – נכנסה לתוך חיינו הדרישה המוזרה שיכירו בנו כ׳מדינה יהודית׳? שוב אנחנו במצב הרוח הנפשי על פיו אנחנו צריכים את הגוי כדי לקבוע לנו מי אנחנו. אבל מעבר לגיחוך המדיניSlider שבדרישה (אני מהרהר לא אחת בהסכם השלום שיכרת ביננו לבין כל העולם הערבי, בו הם יכירו בנו כמדינה יהודית. ואז – לרגל השלום הנפלא שיפרוץ כאן – יחזרו ארצה כל הילדים של כולנו, מהודו, מטיבט, מסרילנקה ושאר ארצות המזרח. ביחד הם יעשו כאן מהפיכה תכנית ורוחנית ויבקשו להכריז על ישראל כ… מדינה בודהיסטית. ׳לֹא!׳, יקימו שותפינו הערבים קול צווחה. ׳בשום פנים ואופן לא!׳. אנחנו התחייבנו להכיר בכם כמדינה יהודית לא כמדינה בודהיסטית, לא לדאוג זה לא  משהו מיידי. זה יקח עוד קצת זמן, לפחות עד שבוגי וקרי יסכימו בינהם על המתווה – אז אפשר להרגע. ובינתיים:) אני חייב לומר: אני נגד מדינת ישראל כמדינה יהודית. אני גם נגד מדינת ארצות הברית כמדינה נוצרית. ואפילו במדינת הותיקן – כמדינה קתולית אני לא ממש מאוהב. אפילו טורקיה היא רפובליקה חילונית בהגדרתה (אף שהפוליטיקה שלה ספוגה בדתיות). האמירה הזו מחייבת הרחבה מסויימת.
מה זאת מדינה? ישנן הרבה מאד הגדרות, בפולוסופיה ובמדעי המדינה למושג הזה. כאן ועכשו אסתפק באמירה שהמדינה איננה העם – או האוכלוסיה הגרים בתחומיה. ומדינה גם איננה השילטון הפוליטי המפעיל אותה. המדינה על פי זה היא מכשיר הנתון בידיו של העם – כל עם – כדי להסדיר את חייו. המדינה יכולה להיות מכשיר מצומצם מאד או ריכוזי ורחב מאד אבל לעולם אסור לה להיות יותר מאשר מכשיר. המדינה היא המתווך בין השלטון לנשלטים (עדי אופיר. מדינה) באמצעותה מארגנת אוכלוסית האזרחים את הכלכלה והביוב, את החינוך והבטחון, את גביית המיסים וחלוקת הרווחה. המדינה – בייחוד זו מהזן הדמוקרטי – שייכת לכל אזרחיה. זהות הקהילות החיות בתוך המסגרת המדינתית נקבעת על ידי הקהילות עצמן. אם בשיחה מתמדת ואם בהתמודדות לעומתית בלתי נגמרת. אבל המדינה המודרנית עצמה, לפחות זו שהוקמה כאן בדמים רבים, אמורה להיות מדינה חילונית. פירושו של דבר שהמכשיר המדיניתי איננו נשא של משימות דתיות (ובהקשר הזה הביטוי המסוכן ביותר לעצם קיומה של המדינה החילונית הישראלית הוא הגדרתה כ״מדינת ישראל….ראשית צמיחת גאולתנו״. משמע המדינה היא שלב ראשון בתכנית גאולה גדולה הרבה יותר. ובהקשר הזה אין לך גאולה אלא במשמעה הדתי והמשיחי הפשוט והמבהיל ביותר).

בשנים האחרונות משהו עמוק מאד השתבש כאן. כשדיברו ב 48׳ על ׳מדינה יהודית׳ הכוונה ב׳יהודית׳ היתה למשהו כמו המדינה האיטלקית, או הצרפתית או האמריקאית; הגדרה עמומה שנמצאת במרחב שבין תרבות לאזרחות. ההגדרות והאיפיונים של ימי ראשית המדינה היו בעיקרם חילונים. אלא שהאנרגיה החילונית הישראלית נחלשה מאד, דהתה ואיבדה את תנופתה. לתהליך הדעיכה של החילונות נלווה תהליך זינוק והתחדשות של דתיות לאומית חדשה. בשמה השתלטו בשנים האחרונות כמה קבוצות תכניות על מנועי התוכן והזהות הישראלים ושינו את מערכת ההפעלה של ישראל. ושינו בכך גם את אופיה של ישראל. ממדינה חילונית, המסורה אינסטורמנטלית בידיו של הציבור. למדינה דתית שהציבור נתון בידיה ומסור לגחמותיה.

כשאומרים היום ׳יהודית׳ הכוונה היא למימד הדתי המתרחב והולך ומאכל כל חלקה מדינתית טובה. וממילא כשראש הממשלה מבקש להכיר בנו כמדינה יהודית – על פי הפרשנות העכשווית – הוא בעצם הופך לשותף למאמץ להפוך את ישראל ממדינה חילונית השייכת לכל אזרחיה למדינה דתית שמקור הסמכות שלה, כמו גם יעדיה הקיומיים שונים בתכלית. וממילא היא שייכת בראש ובראשונה לדתייה ורק לאחר מכן בעדיפות יורדת לכל השאר, אם בכלל.

לנגד עיננו מתרחש איפוא תהליך הצרחה מופלא. מדינת האדם המודרנית שנקראה פעם מדינת ישראל, משילה מעליה את העור הישן ועוטה עור חדש – שאיננו אור חדש כלל – מדינת האלוהים. לא עוד דמוקרטיה אלא תחילתה של תיאוקרטיה. שקוויה מתבהרים והולכים. מדינה שהיא חלק מתהליך הגאולה, השייכת לעם שנבחר על ידי האלוהים ושולטת בשטחים קדושים שהובטחו על ידו לפני אלפי שנים. כל מעשי השלטון מכוונים להנצחת המשולש הפונדמנטליסטי הזה – שטחים קדושים, מטעמה של תורה קדושה ולמענו של עם הבחירה. האם צריך עוד הסבר מדוע אני באופן אישי מתנגד מאד להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית?!
ואם בכל אלה אין די, המשך הטיעון עוד יבא.  בפרק הבא שיעסוק באבסורד המבני ששמו ׳יהודית דמוקרטית׳.

הבלוג פורסם בעתון הארץ ב-1-20-2014

Share

Filed Under: דיעות

  • דעות
    בכדי לעבור למאמר המלא נא הקישו על שם המאמר
  • גבי אביטל: ארה"ב וישראל: חישוב מסלול מחדש
    אם משק כנפי פרפר אי שם במזרח משפיע על מקום במערב, על אחת כמה וכמה ביקור נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כאן משפיע על התנהלות המזרח התיכון בכלל וישראל בפרט. על מידת ההשפעה מן הסתם כבר מתעורר לו ויכוח פרשני ועקרוני. הזדמן לו תאריך מיוחד, היום לפני 50 שנה נסגרו מיצרי טיראן. לחלקנו זה מזכיר שיר חביב מתקופת מלחמת ששת הימים, אלא שסגירת המיצרים בפתחת ים סוף היא אשר הביאה לפריצת המלחמה.
  • פרופ' אברהם בן-צבי: מזרח תיכון חדש
    דונלד טראמפ נחת נחיתה רכה על אדמת ישראל. בניגוד בולט לאווירה המאולצת ששררה במהלך שני ביקוריו של ברק אובאמה בארץ המובטחת, הקרין הנשיא ה־45 - והקרינו מארחיו - תחושה של לבביות וידידות אמיצה.
    בעוד שנשיאים קודמים העדיפו - בשלב הראשוני של גיבוש מסגרת ועקרונות היסוד של הסדר הקבע הישראלי־פלשתיני - לפעול באמצעות נציגים ושליחים ולא לצלול בעצמם לעובי הקורה, בחר טראמפ בנתיב שונה.
  • דן מרגלית: דיין, אהבת הארץ ושחרור ירושלים
    שעטנז של שימוש בלוח השנה הכללי והעברי גרם לישראל לציין את איחוד ירושלים לפני אזכור יום פריצת המלחמה, שבמהלכה אוחדה העיר. זה אולי המקרה היחיד בתולדות אנוש, שההיסטוריה מתגלגלת לאחור במנהרת הזמן. לפיכך מועד בחינת ההחלטות אשר הובילו ל"סדין אדום" – אות פתיחת המלחמה – יידונו רק אחרי ש"הר הבית (כבר) בידינו".
  • יוסי ביילין: טראמפ השתנה ויצר שינוי
    הימים המעטים שבהם בילה הנשיא דונלד טראמפ במזרח התיכון יצרו כבר שינוי. אף שלא חסרו, במהלך הביקור, טקסים החוזרים על עצמם, דברי נימוסים וגם מחמאות נדיבות מדי מכל צד, לא היה זה ביקור נימוסים בלבד. בסעודיה ויתר טראמפ על העימות עם העולם המוסלמי ויצר, בקרב מנהיגי מדינות האיסלאם, תחושה כי ארה"ב נחושה מבעבר לעמוד מול איראן ושלוחותיה. הוא הידק מאוד את הקשר עם סעודיה, הן בחתימה על עסקאות הנשק הגדולות והן בחיזוק מעמדה כמדינה החשובה בעולם המוסלמי.
  • איזי ליבלר: טראמפ נפרד, האחריות עלינו
    הנשיא טראמפ סיפק את הסחורה. ביקורו היה חיובי בעבור ישראל, והוא לא סיפק את שאיפותיו של הימין הקיצוני. אמנם היה מאכזב שדחה את העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, אך אנו מעריכים את העובדה שהוא הנשיא האמריקני המכהן הראשון שביקר בכותל המערבי.