מדינה יהודית? אני נגד/ אברום בורג

 

מי יודע איך פתאום – ככה סתם כאילו כלום – נכנסה לתוך חיינו הדרישה המוזרה שיכירו בנו כ׳מדינה יהודית׳? שוב אנחנו במצב הרוח הנפשי על פיו אנחנו צריכים את הגוי כדי לקבוע לנו מי אנחנו. אבל מעבר לגיחוך המדיניSlider שבדרישה (אני מהרהר לא אחת בהסכם השלום שיכרת ביננו לבין כל העולם הערבי, בו הם יכירו בנו כמדינה יהודית. ואז – לרגל השלום הנפלא שיפרוץ כאן – יחזרו ארצה כל הילדים של כולנו, מהודו, מטיבט, מסרילנקה ושאר ארצות המזרח. ביחד הם יעשו כאן מהפיכה תכנית ורוחנית ויבקשו להכריז על ישראל כ… מדינה בודהיסטית. ׳לֹא!׳, יקימו שותפינו הערבים קול צווחה. ׳בשום פנים ואופן לא!׳. אנחנו התחייבנו להכיר בכם כמדינה יהודית לא כמדינה בודהיסטית, לא לדאוג זה לא  משהו מיידי. זה יקח עוד קצת זמן, לפחות עד שבוגי וקרי יסכימו בינהם על המתווה – אז אפשר להרגע. ובינתיים:) אני חייב לומר: אני נגד מדינת ישראל כמדינה יהודית. אני גם נגד מדינת ארצות הברית כמדינה נוצרית. ואפילו במדינת הותיקן – כמדינה קתולית אני לא ממש מאוהב. אפילו טורקיה היא רפובליקה חילונית בהגדרתה (אף שהפוליטיקה שלה ספוגה בדתיות). האמירה הזו מחייבת הרחבה מסויימת.
מה זאת מדינה? ישנן הרבה מאד הגדרות, בפולוסופיה ובמדעי המדינה למושג הזה. כאן ועכשו אסתפק באמירה שהמדינה איננה העם – או האוכלוסיה הגרים בתחומיה. ומדינה גם איננה השילטון הפוליטי המפעיל אותה. המדינה על פי זה היא מכשיר הנתון בידיו של העם – כל עם – כדי להסדיר את חייו. המדינה יכולה להיות מכשיר מצומצם מאד או ריכוזי ורחב מאד אבל לעולם אסור לה להיות יותר מאשר מכשיר. המדינה היא המתווך בין השלטון לנשלטים (עדי אופיר. מדינה) באמצעותה מארגנת אוכלוסית האזרחים את הכלכלה והביוב, את החינוך והבטחון, את גביית המיסים וחלוקת הרווחה. המדינה – בייחוד זו מהזן הדמוקרטי – שייכת לכל אזרחיה. זהות הקהילות החיות בתוך המסגרת המדינתית נקבעת על ידי הקהילות עצמן. אם בשיחה מתמדת ואם בהתמודדות לעומתית בלתי נגמרת. אבל המדינה המודרנית עצמה, לפחות זו שהוקמה כאן בדמים רבים, אמורה להיות מדינה חילונית. פירושו של דבר שהמכשיר המדיניתי איננו נשא של משימות דתיות (ובהקשר הזה הביטוי המסוכן ביותר לעצם קיומה של המדינה החילונית הישראלית הוא הגדרתה כ״מדינת ישראל….ראשית צמיחת גאולתנו״. משמע המדינה היא שלב ראשון בתכנית גאולה גדולה הרבה יותר. ובהקשר הזה אין לך גאולה אלא במשמעה הדתי והמשיחי הפשוט והמבהיל ביותר).

בשנים האחרונות משהו עמוק מאד השתבש כאן. כשדיברו ב 48׳ על ׳מדינה יהודית׳ הכוונה ב׳יהודית׳ היתה למשהו כמו המדינה האיטלקית, או הצרפתית או האמריקאית; הגדרה עמומה שנמצאת במרחב שבין תרבות לאזרחות. ההגדרות והאיפיונים של ימי ראשית המדינה היו בעיקרם חילונים. אלא שהאנרגיה החילונית הישראלית נחלשה מאד, דהתה ואיבדה את תנופתה. לתהליך הדעיכה של החילונות נלווה תהליך זינוק והתחדשות של דתיות לאומית חדשה. בשמה השתלטו בשנים האחרונות כמה קבוצות תכניות על מנועי התוכן והזהות הישראלים ושינו את מערכת ההפעלה של ישראל. ושינו בכך גם את אופיה של ישראל. ממדינה חילונית, המסורה אינסטורמנטלית בידיו של הציבור. למדינה דתית שהציבור נתון בידיה ומסור לגחמותיה.

כשאומרים היום ׳יהודית׳ הכוונה היא למימד הדתי המתרחב והולך ומאכל כל חלקה מדינתית טובה. וממילא כשראש הממשלה מבקש להכיר בנו כמדינה יהודית – על פי הפרשנות העכשווית – הוא בעצם הופך לשותף למאמץ להפוך את ישראל ממדינה חילונית השייכת לכל אזרחיה למדינה דתית שמקור הסמכות שלה, כמו גם יעדיה הקיומיים שונים בתכלית. וממילא היא שייכת בראש ובראשונה לדתייה ורק לאחר מכן בעדיפות יורדת לכל השאר, אם בכלל.

לנגד עיננו מתרחש איפוא תהליך הצרחה מופלא. מדינת האדם המודרנית שנקראה פעם מדינת ישראל, משילה מעליה את העור הישן ועוטה עור חדש – שאיננו אור חדש כלל – מדינת האלוהים. לא עוד דמוקרטיה אלא תחילתה של תיאוקרטיה. שקוויה מתבהרים והולכים. מדינה שהיא חלק מתהליך הגאולה, השייכת לעם שנבחר על ידי האלוהים ושולטת בשטחים קדושים שהובטחו על ידו לפני אלפי שנים. כל מעשי השלטון מכוונים להנצחת המשולש הפונדמנטליסטי הזה – שטחים קדושים, מטעמה של תורה קדושה ולמענו של עם הבחירה. האם צריך עוד הסבר מדוע אני באופן אישי מתנגד מאד להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית?!
ואם בכל אלה אין די, המשך הטיעון עוד יבא.  בפרק הבא שיעסוק באבסורד המבני ששמו ׳יהודית דמוקרטית׳.

הבלוג פורסם בעתון הארץ ב-1-20-2014

Share

Filed Under: דיעות

  • דעות
    בכדי לעבור למאמר המלא נא הקישו על שם המאמר
  • הרב יחיאל אקשטיין: צפירת הזיכרון חייבת להפוך לאזעקת חירום
    בשבוע שעבר פורסם עוד דו"ח של מבקר המדינה בנוגע לטיפול הלקוי של המדינה בניצולי השואה ועל עשרות אלפי ניצולים שחיים עדיין בעוני מחפיר בישראל.
    "מגיע להם לסיים את חייהם בכבוד", כתב המבקר, אך בפועל הרשויות אינן מצליחות לפעול בתיאום ורוב המשאבים שהובטחו לטיפול בניצולים אינם מגיעים ליעדם.
    מצבם של ניצולי השואה חמור לא רק בישראל. כיום חיים ברחבי העולם כ-400 אלף ניצולי שואה כאשר כ-280 אלף מהם חיים בעוני. בישראל כל ניצול רביעי הוא עני, בארה"ב כשליש מתוך 100 אלף ניצולים חיים בעוני ובמדינות ברית המועצות לשעבר ישנם עוד כ-110 אלף ניצולי שואה שחיים בעוני מחפיר בשל היעדר כל רשת ביטחון סוציאלית בעבורם.
  • הרב אל"מ (מיל') אליעזר שנוולד: ימי הזיכרון מחזקים את אחדותנו
    יום הזיכרון לשואה מאחורינו, ובעוד פחות משבוע נציין את יום הזיכרון, שבו החברה הישראלית מתייחדת עם זכר חלליה שנפלו על הגנת קיומה. כל משפחה תתאבל על יקירה, אולם מלבד הכאב הפרטי, זהו יום, כמו יום הזיכרון לשואה, בעל משמעות עמוקה, הטומן חובה אישית לכל אזרח במדינה.
    כמדינה מוקפת אויבים מכל עבר - החברה הישראלית זקוקה ליום שיזכיר לה את מחיר קיומה. ביום זה אנו מוקירים ומצדיעים לנופלים שמסרו את נפשם ושילמו את היקר מכל כדי שנתקיים.
  • דרור אידר: מי מפחד משובו של האב?
    המאמר האנטישמי של יוסי קליין, שטען כי "הדתיים הלאומיים מסוכנים יותר מחיזבאללה", הוא עוד פרק בסימון "האחר" המאיים על החברה • אלא ש"האחר" הבסיסי של האליטה הישנה הוא האלוהים והמימד הדתי
    1 מתנה גדולה העניק "הארץ" לקוראיו בחול המועד: מאמר נאצה אנטישמי של אחד, יוסי קליין. הנה פתיחתו: "הדתיים הלאומיים מסוכנים. מסוכנים יותר מחיזבאללה, יותר מנהגים דורסים וילדות עם מספריים. את הערבים אפשר לנטרל, אותם לא. מה הם רוצים? להשתלט על המדינה ולנקות אותה מערבים". ___________________
  • יוסי ביילין: צרפת: האם כולם יתגייסו למען מקרון?
    רבים בעולם החופשי נשמו שלשום בערב לרווחה, כאשר נוכחו לדעת שמארין לה פן זכתה רק בחמישית מן הקולות לנשיאות צרפת וכי מי שיתמודד מולה איננו ז'אן לוק מלנשון אלא המועמד הצעיר והמפתיע של המרכז־שמאל, עמנואל מקרון, שהשתתף לראשונה בבחירות כלשהן.
    אלא שאסור ש"הבוקר שאחרי" יעניק למצביעים הצרפתים תחושה כי מקרון הוא הנשיא הבא. כדי שזה יקרה ב־7 במאי, יהיה עליהם לצאת מבתיהם ולהצביע שוב, ואין זה מובן מאליו. השאלות הגדולות של הסיבוב השני הן אם מנגנוני שתי המפלגות הגדולות ____________________
  • דן מרגלית: כל מילה נכונה, ההתערבות עלולה לסבך
    כל מילה שנאמרה אמש על ידי ראובן ריבלין בגנותה של מארין לה פן היתה אמת לאמיתה. היא אינה מכחישת שואה, אבל יש רבים כאלה במפלגתה. בראש ובראשונה אביה, ז'אן־מארי לה פן, שבירך אותה על הישגה בסיבוב הראשון. הפטור שהעניקה לה פן לממשלת וישי, שהסגירה את אזרחיה היהודים לרצח בידי הנאצים, גורם לסלידה. היא מחקה את הסליחה שביקשו נשיאים קודמים.
    רק שמתעורר ספק אם נכון עושים מנהיגי ישראל המתערבים במערכת הבחירות בצרפת. ידוע לכל שישראל שוללת כל מה שמייצגת לה פן, והיא מעוררת התנגדות גורפת בקהילה היהודית, אם כי לפי הערכות שונות כ־15 אחוזים מחבריה יצביעו לה (בעיקר בשכונות מעורבות עם מוסלמים). אבל מה התועלת?
  • זלמן שובל: "אוסלו": לא יותר מהצגה
    על במות ברודוויי בניו יורק מועלה בימים אלה מחזה הנושא את השם "אוסלו", פרי עטו של המחזאי טי.ג'יי רוג'רס, והמתאר באופן מחמיא את הפגישות שהתנהלו מאחורי גבה של ממשלת ישראל. אותם נציגים בלתי רשמיים מישראל בוודאי היו משוכנעים שהם עושים שירות חשוב לארצם ומבטיחים שלום בר־קיימא - ואין לפקפק בכנות אמונתם זו - אולם למרבה הצער הם טעו לחלוטין לגבי כוונותיהם האמיתיות של שותפיהם לשיחות ולא הביאו בחשבון את התוצאות ההרסניות הפוטנציאליות.