הם מקפידים להתלבש בהתאם לגילם ובמקביל מצליחים להיראות בני זמנם | מפירס ברוסנן ועד קלינט איסטווד: גברים שמשתבחים עם השנים
מזדקנים תחת אור הזרקורים. מימין: וודי אלן, ביל מאריי, פירס ברוסנן וקלינט איסטווד | צילום: גטי אימג’ס
מאז ומעולם ניסינו, בני תמותה תמימים שכמותנו, להיאבק בחלוף הזמן. הזקנה והשנים (והמוות ששניהם מנכיחים) היו ונותרו אויבים עיקשים. פיתוחן של תורות רפואיות וטכנולוגיות מורכבות הן תוצר אחד של מאבק אנושי בסיסי זה, ואילו השקעה באיפור, עיצוב הגוף ואף סגנון לבוש, היא תוצר אחר. אנשים לא רוצים לחוש בהשפעה שיש לזמן עליהם, הם אינם רוצים לראות במראה את סימניו נחרשים על פניהם, את השיבה נזרקת בשיערם, ולכן הם מוצאים מיני פתרונות, זמניים אמנם, אך אפקטיביים במידה.
בתרבות המערבית העכשווית המצב אף חמור יותר מבעבר: אם פעם, על אף זיקתה למוות, תפסה הזקנה מקום של כבוד וסמכות בחברה, כיום זקני השבט זוכים ליחס שנע בין רתיעה להזנחה. בעידן שטרוד כולו ב”דבר החם הבא” – בעדכוני אייפון תכופים, סטארטאפים חמים וכוכבים טריים – גיל הזהב נתפש כמיותר, לא מעודכן, אנכרוניסטי כמעט, מצהיב. במקרים רבים מדי התחושה הזו מועצמת כשהדבר נוגע לאושיות ציבוריות שמזדקנות מול אור הזרקורים. דמויות שזכו להצלחה בגיל צעיר לא מצליחות לשמר קסמם עם השנים. דוגמאות יש לרוב: אני זוכר את אכזבתי כשפגשתי לראשונה בז’אן פייר לאו כאדם מבוגר – הצעיר הצרפתי הנצחי של דור 68, שהתחיל את קריירת המשחק שלו כגיבור ב-400 המלקות של פרנסואה טריפו בגיל 15 והמשיך וכיכב בעשרות מסרטי במאי הגל החדש הצרפתי, הזדקן ונראה לפתע טרחן וחסר מעוף.
אך ישנה קבוצה כוכבים הוליודיים שמגלמים באלגנטיות יכולת חמקמקה זו, להזדקן בסטייל. הם מקפידים להתלבש בהתאם לגילם ובה בעת להשאר בני זמנם. נדמה שהם מכירים במגבלותיהם, נותנים לזמן לעשות את שלו ולא קמים כנגדו. בהוליווד זה כבר הפך כמעט לז’אנר – משבצת הגבר השרמנטי עם שיער השיבה. מעטים מצליחים בכך, הרוב רודפים אחר נעוריהם ומבכים את זקנתם.
לסיפור המלא הקישו