דיעות

אני והשאלה הנצחית \ שמואל אביב

 

אדם חילוני שמנסה לדבר עם אדם מאמין על אלהים, נתקל בדרך כל בקיר אטום. על כל שאלה מצדו של הצד החילוני בשיחה, עונה הצד המאמין תשובה שעל פי ההיגיון שלו הינה תשובה מושלמת. כמעט תמיד תכלול תשובת הדתי ציטוט מדברי אלהים עצמו כדי להוכיח שהוא קיים, או שהדתי ישאל שאלה כתשובה לשאלה שהוא נשאל. לדוגמא: “אם אין אלהים, אז מי ברא את כל זה”? ישאל המאמין כשהוא מניע את ידיו בתנועה חובקת עולם

שיחה בנושא בין מאמין ללא מאמין בקיומו של אלהים, דומה לשיחה בין אילם לחרש, ואין כל דרך שהיא תסתיים בהסכמה כלשהי

כחילוני שמזדמנת לו מפעם לפעם שיחה עם מאמינים שמנסים לשכנע אותי בצדקתם, ושהיוזמה לשיחה הזאת לא באה אף פעם ממנו, אני משתדל מאוד לא להיגרר אליה. עד כמה שזה מעניין, דווקא המאמינים הם אלה שכמעט מאלצים אותי לקחת חלק בשיחה

פעם, כשהייתי יותר צעיר, חשבתי שתפקידי בחיים זה להחזיר מאמינים בשאלה, או לפחות לנטוע בהם ספקות. בוויכוח שהיה לי עם רב תוך נסיעה במונית בשנת 1969, ביקש הרב מנהג המוניתלעצור וירד מהמונית תוך שהוא מטיח בי כשעצבעו מתנופפת בעוז: “אתה בן אדם מסוכן”. עם השנים פיתחתי עוד ועוד מיומנויות ורכשתי עוד ועוד כלים כדי להתמודד עם המאמינים, עד שמאוחר מדי קלטתי שאני אולי מנצח בקרבות, אבל באותו זמן אני מפסיד את המלחמה

היה זה כשתפסתי שאמונה לא באה מהיגיון וא אפשר להמודד אתה בנימוקים הגיוניים, בדיוק כפי שאי אפשר להלחם באהבה באמצעות ההיגיון. אלה הם פשוט שני קווים מקבילים שלא יכולים להפגש

אני אבל לא הפסקתי ללמוד ולהתעניין בהתפתחותה של האלוהות בחהרה האנושית, ויום אחד זה בא לי. בכל הדתות העתיקות לאלהים שלהם יש אבא ואמא, אחים ואחיות וקרובי משפחה. לכל האלוהויות האחרות יש מקום שממנו הם באו. אפילו הנוצרים שהיהדות מהווה את הבסיס לאמונתם, רואים בישו את בנו של משהו שהם מגדירים בתמימותם כ”רוח הקודש”, ומבחינה מעשית הוא למעשה האלהים שלהם. רק אלוהי העברים בא פתאום משום מקום והחליט לברוא עולם

לא יכולתי לחכות למאמין הקורבן הבא שיפול בחכתי, ויתפתה לנסות להתחיל אתי בשיחה על קיום המצוות, או כל נושא שמריח מאמונה, כדי שאוכל לנסות עליו את הנשק האולטמטיבי החדש שהיה עכשיו ברשותי

כזה אחד נקרה בדרכי כבר למחרת היום וזה לא מקרה. פשוט הלכתי לאחד מבתי הקפה שאליו מגיעים הרבה חובשי כיפות מכל המודלים, הגדלים והצבעים. חלקם כבר הכירו אותי משיחות קודמות והעדיפו להתעלם מקיומי, אבל מסכן צעיר אחד חובש מגבעת, ניגש אלי בסבר פנים יפות ושאל אותי אם כבר הנחתי תפילין באותו יום. עניתי לו שלא הנחתי ושאין בכוונתי להניח תפילין היום, מחר או אף פעם. “אבל זאת מצווה שכל יהודי צריך למלא”, אמר לי המסכן בנחישות של איש מכירות מיומן

מנסיוני ידעתי שהכי קל זה לערער את בטחונם העצמי של מקדמי המכירות של הנחת התפילין במרכולתם. כל מה שצריך לעשות זה לשאול אותם אם הם יכולים להגיד לך היכן בתורה מצווה על הנחת תפילין. אז שאלתי אותו והתשובה התחילה מיד בהבעה של תדהמה גובלת בפניקה על פני איש המכירות במגבעת החסיד. יכולתי להבחין בגלגלי מוחו של הבחור עובדים שעות נוספות לפני שעיניו אורו והוא מיהר לצטט את המשפט המפורסם: “ונתתם לאות בין עיניך ולסימן על ידך”. “ומי אמר שקופסת עור מרובעת על המצח היא אות ועל היד היא הימן”? אני שואל ומוסף: “ואיפה בדיוק כתוב מהי הברכה שצריך להגיד בזמן הנחת התפילין? ובאיזה מפרט טכני נקבעו קופסאות העור וגודלן ושלקופסאות העור האלה צריכות להות מחוברות רצועות עור? ומי קבע את אורך הרצועות ושצריך לכרוך את הרצועות על היד, ובאיזה צורה? זה כבר היה יותר מדי עבור הבוחר עם המגבעת והוא הרים את פניו לשמים ופניו הביעו סבל אמיתי של “מאין יבוא עזרי”? ואכן, אחד מחבריו של חובש המגבעת זרק לכיווני את משפט הקסמים שפותר את כל הבעיות והקושיות.: “זה הכל מאלהים”, נשמע קולו הבטוח של האברך מהשולחן הסמוך. “זה הכל מאלהים” חוזר איש המכירות על המשפט המושיע גמו תוכי, מסתובב ובורח מבית הקפה כל עוד נפשו בו. אני מקווה שנותרה בו מספיק סקרנות, ושיש לו את הכלים לחקור באמת את ההיסטוריה של הנחת התפילין. הוא עלול לגלות להפתעתו שזהו חיקוי של אופנה יוונית שאומצה על ידי היהודים המתייוונים בימי בית ראשון ושהתפתחה לנוסח המוכר לנו היום רק במאה ה 16. אבל לא בתפילין אנו עוסקים עכשיו אלא בצורך הבלתי נכבש שלי לנסות את הנשק החדש שברשותי

“אתה אומר שזה הכל מאלהים”, פניתי לקורבן הבא שלי שישב בשולחן הסמוך. “הכל, הכל מאלהים”, ענה הבחור עם הכיפה השחורה והציציות שהשתלשלו מתחת לחולצתו הלבנה בבטחון עצמי שלא נגמר. לקחתי נשימה עמוקה, ושיחררתי לאט את האויר מראותי לפני שאמרתי לו בקול הכי מתוק והכי מנומס שיכולתי להפיק ממיתרי קולי: “תגיד לי בבקשה, אולי אתה יכול לגלות לי בטובך מאיפה הוא בא”? שאלתי. “הוא”? אמר חובש הכיפה כשהוא מצביע לכיוון היציאה מבית הקפה שממנה נמלט לפני כמה שניות איש המכירות של הנחת התפילין, “הוא חבדני”ק”. “לא, לא הוא”, הצבעתי אני באצבעי לאותו הכיוון, “הוא”, אמרתי, וסובבתי את אצבעי המורה של ידי הימנית כלפי השמים

חובש הכיפה הביט בי כשבעיניו מורא גדול. מסתבר שהיו גם אחרים שהקשיבו לשיחה מאחר ופתאום שמתי לב שהקפה התמלא בדממה דקה. “עזוב אותו חיים, הוא מדבר שטויות”, אמר מישהו ושבר את השתיקה. חובש הכיפה המשיך להביט בי ויכולתי להבחין שהוא בהלם מוחלט. הנשק הסודי החדש שלי השיג בדיוק את האפקט שציפיתי לו

ישבתי בשלווה ולא הורדתי מחובש הכיפה את עיני בהמתנה סבלנית לתשובתו. לקח לו עוד כמה שניות לפני שהוא הצליח להפטיר את המילים: “אני לא יודע, אני צריך לשאול את הרב”. “תשאל, תשאל”, עודדתי אותו, “ותבוא להגיד לי מה הוא אמר ביום ששי בשבוע הבא באותה שעה כאן בקפה”, סיימתי את מה שהיה לי להגיד וחזרתי אל הקפה שלי, שכבר הספיק להתקרר מעט. השארתי את הקפה הקר בספלו ועזבתי את הקפה

למותר לציין שאת חיים לא ראיתי מאז באותו הקפה, ואין לי מושג מה ענה לו הרב שלו, למרות שחזרתי וביקרתי שם פעמים רבות. אני פשוט משוגע על הקרואסונים של המקום

מאז יצא לי להשתמש ב”נשק יום הדין” שלי כמה וכמה פעמים. בכל הפעמים לא הצלחתי לקבל תשובה, ולפעמים התשובה הייתה פשוט הנפת יד בביטול כלפי. אבל אני בטוח בדבר אחד, לא יכול להיות שהשאלה הזאת שלי לא מעוררת מחשבות מציקות, המכרסמות גם בלבות המאמינים האדוקים ביותר. אני לא יודע אם ניצחתי את המלחמה, ואני לא חושב שאפשר בכלל לנצח אותה. אבל אני בטוח שהשגתי תיק”ו, וגם זה משהו

 

 

Your Comment/התגובה שלך