Uncategorized

ארבע עשרה השנים הטובות

שמונה פסוקים בלבד בספר מלכים למלך שסוף סוף עמד בכל הציפיות. וכמה בדברי הימים?

ספר מלכים ב מייחד שמונה פסוקים בלבד לארבע עשרה השנים הראשונות למלכות חזקיה (או חזקיהו) בן אחז, שמגשים סוף סוף את ציפיותיו של האל מצאצאי אהובו דוד, ברוח שליחו הראשון אל עמו הנבחר, משה: ״בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח וְאַחֲרָיו לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. וַיִּדְבַּק בַּיהוָה לֹא סָר מֵאַחֲרָיו וַיִּשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה”.

מחברי דברי הימים, המספרים את העלילה שוב, כמה מאות שנים מאוחר יותר, מייחדים לארבע עשרה השנים האלה שלושה פרקים. הראשון (כט) עוסק בשש עשרה הימים הראשונים של מלכותו, שבהם טוהר בית יהוה מן העבודה הזרה שהכניס אליו אחז, ונחנך בטקס חגיגי.

הפרק השני (ל) הוא חג הפסח בבית המקדש בירושלים ברב עם, לא במועדו, ביד בניסן, כיוון שבאותו תאריך עוד לא הושלם טיהור הבית, בשנה הראשונה למלכות יחזקיהו (הוא חזקיה, הוא חזקיהו). לחג זה מזמן מלך יהודה – אולי אפילו בכפייה, שכן נאמר ״נכנעו״ – את הנשארים השומרון: ״הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר”.

אלא שמחברי דברי הימים לא שמו לב – או דווקא שמו לב אבל העדיפו להתעלם, למען עלילה ולקח (העדפת אחדות העם והאמונה, על כללי טקס ורצון האל) – לכך שעל פי ספר מלכים התרחשה גלות ישראל לאשור בין השנה הרביעית לשישית למלכות יחזקיהו.

את הפרק השלישי (לא) לתולדות ארבע עשרה השנים הטובות של מלכות חזקיהו מייחדים המחברים לנושאי מימון הקרבנות בבית המקדש שנחנך מחדש (״מנת המלך מן רכושו״) ומימון מחייתם של הכוהנים והלוויים המשמשים בקודש ומשפחותיהם.

על פי המסורת, התקדימים והמצוות, הוצאות אלה מוטלות על כלל הציבור, איש כאשר ידבנו ליבו. וראה זה פלא: באותן שנים של מלכות חזקיהו הצדיק, גם העם – שלא כמו בימי סבו יותם – ״יָצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים לְעָרֵי יְהוּדָה וַיְשַׁבְּרוּ הַמַּצֵּבוֹת וַיְגַדְּעוּ הָאֲשֵׁרִים וַיְנַתְּצוּ אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת מִכָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּבְאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה עַד לְכַלֵּה וַיָּשׁוּבוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לַאֲחֻזָּתוֹ לְעָרֵיהֶם”. והם ממהרים להעלות תרומות לעבודת הקודש במשך ארבעה חודשים – לכאורה עדיין בשנת מלכותו הראשונה של יחזקיהו, בגרסת דברי הימים – והתרומות מן הצומח מוטלות לפתח בית האל ״ערמות ערמות”.

כדי לנהל את השפע הזה כהלכה, ולדאוג שהוא יגיע למי שקרובים לצלחת וגם למי שלא, נאלץ יחזקיהו להקים לשכות ולמנות פקידים שיעסקו באגירת הרכוש וחלוקתו. זהו כמובן פתח לשחיתות רבתי, כפי שגילה נחמיה כשהנהיג את בניית הבית השני.

את סוף הסיפור אנחנו מכירים: יהודה תגלה לבבל בקרוב מאוד. אבל אם המלך ״לא היה כמוהו״, והעם עובדים את האל ומפרנסים את צוותו בחפץ לב, איך ידרדרו העניינים לכך שהאל שוב יעניש את בניו הסוררים?

נקרא ובקרוב מאוד נדע.

מיכאל הנדלזלץ הוא עיתונאי

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*