דיעות

בואו נצדיע לאהרן

בפרק הזה עושה אהרן מעשה אמיץ נוסף, שוב בלי מילים, הוא עומד בין החיים למתים. והוא עוד עלול לשלם בחייו ולהצטרף לערמת החללים ההולכת ומתגבהת

תצלום: Lightspring/ Shutterstock.com

לאהרנים שבינינו אני רוצה להצדיע.

לא משה הוא שמתייצב במו גופו מול אלוהים כדי לחסום את המגפה המכה בעם, אלא דווקא אהרן – אחיו הבכור שתהילתו צנועה יותר.

בפרק יז שוב אלוהים קוצף. דומה שמאז יציאת מצרים, ונוכח ריבוי התלונות של עם ישראל על אבדן סיר הבשר, הוא מתקשה לשלוט בזעמו. כעת הוא מטיל נגפו בסוררים. אילו הייתה אז סדנה לשליטה בכעסים, הייתי שולחת את השוכן במרומים לטיפול.

כמה קשה נקמת האל, כבר למד אהרן על בשרו בפרק י. שם שרף את שני בניו נדב ואביהוא רק מפני שחרגו מהוראותיו הדקדקניות על הבערת אש במזבח ופעלו “אשר לא ציוה אותם”. תגובת האב השכול לשרירותו של האל הייתה שתיקה רועמת. “וידום אהרן”, כך נאמר (ויקרא י).

ובבחירה בדומיה מצאתי התרסה: “דום יה!” כאילו החזיר לו “עכשיו תורך לשתוק ולהרהר במעשיך שלך”.

בפרק הזה עושה הכוהן הגדול מעשה אמיץ נוסף, שוב ללא מילים, הוא עומד בין החיים למתים. והרי והוא עוד עלול לשלם בחייו ולהצטרף לערמת החללים ההולכת ומתגבהת. ארבעה עשר אלף ושבע מאות, נוקב הכותב התנכי במספר המדויק, ואף טורח לציין כי זה מבלי להביא בחשבון את קורח ועדתו שנבלעו עוד קודם באדמה.

על פי הכתוב, מבשר האל למשה ואהרן כי בדעתו לכַלות את עם ישראל. השניים אמנם מטכסים עצה יחדיו, אולם אהרון הוא זה שרץ לתוך הקהל, “וַיְכַפֵּר עַל הָעָם” (יב), והמגפה נעצרה.

הוא שאמרתי, נעצור רגע ונצדיע לו.

ותכף עובר הפרק מהמוות הנורא לסיפור חדש שאפשר למצוא בו תחילתו של תיקון לכל הצדדים. התקף זעמו של האל שכך והוא מצווה על משה לקחת מכל אחד משנים עשר השבטים מטה ולהציבם באוהל מועד. בבוקר המחרת, מגלה משה כי מכולם רק מטה אהרן מלבלב. “וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים” (כג). כל מחזור הטבע מגולם בענף יחיד – מניצן, פרח ועד הפרי הבשל.

זהו אותו מטה שכבר חולל נסים בעבר. מול חרטומי מצרים הפך לתנין, ובמכה הראשונה הפך את מימי היאור לדם. אם בחלקו הראשון של הפרק עמד אהרן בין החיים למתים, עכשיו מעבירוֹ המטה אל אזור החיים, שם יישען עליו, שלא יקרוס לתוך אבלו ולתוך הדומיה המשתקת. אחרי הכול, שני בנים נוספים יש לו: אלעזר ואיתמר, שאותם מכנה הכותב התנכי תמיד “הנותרים”.

אני מצדיעה לאהרן המתנחם בניחוח הפריחה וביפי ניצניה וטועם שקדים, בהנחה שמדובר בזן המתוק ולא במר שזרעיו מכילים רעל קטלני. רק אחר כך יצווה אדוני את משה, ולא את אהרן, להשיב את המטה לפני אוהל העדות “לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי” (כה).

אולי מפני החשש מסירובו של אהרן למלא את ההוראה כלשונה.

על פי “אגדות היהודים” של לוי גינצבורג נותר מטה אהרן בלבלובו ובציציו ופרחיו עד עולם, וכל מלכי יהודה אחזו בו עד שחרב בית המקדש. אז נגנז ונעלם.

ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו בידי אליהו הנביא, ליד מלך המשיח. אז ישובו גם המתים אל החיים ודבר לא יעמוד ביניהם.

נאוה סמל היא סופרת, מחזאית ומתרגמת

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*