תרבות ואמנות

גאוני הבור מאת ג’קי לוי   

לפעמים גם סיפור קטן מתקופה רחוקה יכול להגיד דבר או שניים על חיינו בישראל

לא פעם שואלים אותי איך זה שכולם פה רוצים לחוקק, וכמעט אף אחד לא רוצה לשמור על החוק. השאלה הזאת נוגעת באחד הסיפורים הכי ירושלמיים שאני מכיר וחשבתי שיהיה נחמד לספר אותו כאן.

שכונה אחת יש בירושלים ונחלאות שמה. גם אותם אנשים לא רציונליים שמסרבים להאמין בניסים ייאלצו להודות שאין באמת דרך סבירה לתאר את הבוקר ההוא. הבוקר שבו התעוררה נחלאות, פקחה עיניים וגילתה שהיא כבר לא שכונה פשוטה וענייה, אלא פנינה בוהקת, ששמורה לאמנים צעירים ומאוהבים, לאנשי חן ורוח, ובעיקר שהמחיר למטר מרובע בין סמטאותיה הכפיל את עצמו בִן־לילה פי כמה.

עד אותו בוקר נחלאות היתה שכונה שהמתינה לשיקום. הסמטאות, שלא היו מרוצפות, היו חשוכות בלילה, מלוכלכות באור יום, ולא נעימות משום בחינה שהיא. חלק מהבתים נראו כמו חורבות, ויכולת לרכוש לעצמך דירה בפרוטות, כמו שעשו כמה אנשים חכמים.

ראש העיר דאז, טדי קולק, לא חשב שהם נוהגים בתבונה. קולק קרא לכל המרחב של שוק מחנה יהודה והשכונות הקטנות שמסביבו בשם המתנשא “הבזאר האוריינטלי”, ובמגירות שבלשכתו המתינו תוכניות להרוס הכל ולבנות מגדלים

אבל יום אחד זה קרה. היו כמובן כמה גיבורים שדאגו שכך יקרה, אבל הנס הוא בכל זאת נס גמור. פתאום ביום אחד, בלי שלב ביניים, הפכה הלכלוכית לנסיכה. אפילו שמה של השכונה צלצל אחרת, ואנשים שמבינים בעולם הגדול התחילו לדבר עליה במונחים של סוהו, וילג’ והרובע הלטיני בפריז.

פתאום התברר שלא רק מה שחדש יכול להיות יפה, ושאין באמת דרך לחקות את היופי הסמרטוטי והאותנטי שמצטבר ללא תכנון ולאורך השנים בשכונה סמרטוטית ואותנטית כמו נחלאות.

אחרי האמנים הגיעו הנדל”ניסטים. הם הריחו רווחים והבינו שגם האמן הכי זרוק בעולם ימאס בסופו של דבר בבית הקטן מדי. הוא יתברגן או יתחתן, או סתם יכיר בעובדה שזה לא לעניין להחזיק שירותים בחצר בסוף המאה ה־20.

עד מתי תצא מהבית בשביל פיפי, הם שאלו, ומה עם הקירות המתפוררים וחוטי החשמל שמתרוצצים עליהם ויוצרים ציורים די מוזרים בין אינסוף כתמי הרטיבות שהצטברו מאז תרפפ”ו?

בינתיים נגנזו התוכניות לשטח את השכונה. החליטו שעם קצת שכל ותכנון, אפשר יהיה לשפץ את הבתים, להגדיל אותם ועדיין לשמר יפה את אופי השכונה.

אחת התקנות הראשונות שפורסמו נגעה באפשרות להוסיף “בייסמנט” לדירה. המילה בייסמנט נשמעה הרבה יותר טוב מסתם מרתף, והיא התאימה לחזון הווילג’ שכולם דיברו עליו.

ובכן, כך הודיעו השלטונות: מכיוון שיש לא מעט בורות מים שנותרו בשכונה עוד מהימים הראשונים של ההיסטוריה, הרי כל מי שיוכיח שיש לו בור כזה מתחת לבית יקבל מייד אישור להפוך את הבור לבייסמנט.

(איור: אלירן הרוש)

ההצעה הגניבה את הדעת. בורות המים בנחלאות היו גדולים למדי. רובם נחפרו לעומק של תשעה מטרים, והשטח הכולל שלהם הבטיח תוספת יפה מאוד לבית. הקבלנים פרסמו שבשיטות הבנייה החדישות אפשר לדאוג לייבוש מוחלט של הבור “ותוכלו אפילו לשים שטיח!”

המדרגות לא יגזלו המון שטח, ודי בקלות אפשר היום לסדר אוורור נעים. כך אמרו הקבלנים, שעדיין לא קראו לעצמם “יזמים”, ושלחו את כולם להציץ באולפן ההקלטות המדהים והמפנק שאחד מאמני השכונה הספיק כבר לבנות בבור המים הישן.

כולם אכן הציצו, התרשמו עמוקות ונשבעו שהם הולכים לשבור חיסכון, להביא בנאים ולהפוך את הבור חסר התועלת לדירת סטודיו מפנקת. חלק תכננו להשכיר אותה, אחרים חשבו על הילדים שגדלו. היו כאלה שאפילו חמדו לעצמם את האפשרות להתפנק קצת מתחת לאדמה, בחדר שתמיד יהיה קריר בקיץ, וקצת יותר חמים בחורף.

הבעיה היתה שרק לחלק קטן מהתושבים היה באמת בור.

ומי שלא היה לו בור, לא באמת יכול היה להשתתף בחגיגת הבייסמנט, חלומות הבייסמנט וגל התכנונים והעיצובים שסחף את השכונה כולה.

הפתרון, כמו שאפשר לנחש, היה די פשוט. מכיוון שיהודי ירושלים אינם ילדים שנולדו אתמול, התברר במהרה שאחת המשפחות הוותיקות בשכונה מחזיקה ברשותה מכסה כבד וישן של בור מים, עוד מהעיר העתיקה.

בני המשפחה היו אספני מזכרות ידועים, והמחסנים שלהם היו עמוסים בתריסים ישנים ויפים, סורגי חלונות מפותלים, פיילות, כלי מטבח וכדי מתכת מעוקמים, ברזים, מפתחות עצומים, סיפולוקסים וצבתות ענק, שפעם היו אוחזים בהן בלוקים של קרח. וגם את המכסה הזה, ששקל איזה 400 ק”ג והיה צריך לקרוא לכל הבנים של השכנים כדי להזיז אותו.

בני אותה משפחה היו אמנם מכורים קשים לנוסטלגיה ואספו הכל באובססיביות, אבל תמורת תשלום של אי אלו שקלים הם תמיד שמחו לקרוא לכל הבחורים, לגרור אליך את המכסה ולהניח לך אותו ואת כל המשקל הבלתי נסבל שלו בחצר או בסלון, איפה שרק מתחשק לך לחפור את הכניסה לבייסמנט הנחשק.

בכל פעם שהיו אמורים להגיע פקחים כדי לאשר את קיומו של בור מים ולתת אישור לבייסמנט, הטקס חזר על עצמו – חמישה־שישה בחורים, אדומים ממאמץ ומעצבים, גוררים חתיכת ברזל מגושמת ברעש גדול ותוך כדי ביצוע מרהיב של רוב רפרטואר הקללות המוכרות למין האנושי.

מיותר לציין שלא היה פקח אחד שלא אכל את הבלוף. הוא היה מגיע, מתקבל בכבוד מלכים ובכוס קפה שחור ומתוק, סוקר ברפרוף את המכסה, ואפילו לא שואל את עצמו איך לעזאזל אותו מכסה בדיוק יושב על כל בורות המים בשכונה הזאת.

“רוצה להרים?”

“לא… בשביל מה? הכל טוב, ברוך ה'”, הוא היה עונה, וחותם על המסמכים. אף אחד מתושבי השכונה אפילו לא הטריח את עצמו בשאלה אם הפקח יודע.

העניין הפך לטקס, וטקסים מחזיקים את עצמם יפה מאוד. כך שאף אחד לא התפלא כאשר גם בעלי דירות שהיה להם בור אמיתי בחצר, לא התקמצנו, ולקראת בואו של הפקח הרימו טלפון והזמינו את המכסה המסורתי והכבד.

  • •  •

השבוע יצא לי להזכיר את הסיפור הישן הזה באיזה אירוע שהנחיתי. אישה נחמדה מהקהל קצת נעלבה ואמרה לי, “למה אתה אומר ככה? נולדתי בנחלאות, ודווקא למשפחה שלי באמת היה בור!”. אהבתי מאוד את התגובה שלה, ובעיקר את המילה “דווקא”, שהיא תמצית המנטליות שלנו.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*