חדשות

ג’ון לואיס – האיש והאגדה

מעטים האנשים שההיסטוריה נותנת להם מקום של כבוד על מדפיה. מעטים האנשים שהצליחו בכח אישיותם והדוגמא האישית שלהם, להשפיע על ההיסטוריה, לשנות את המציאות, ולהפוך את החיים לטובים יותר מאלה שהם היו לפניהם

אחד מהאנשים האלה, שההיסטוריה תמקם אותו בשורה אחת עם הגדולים בקרב כל בני האנוש מאז ומעולם הינו ג’ון לואיס

לא, הוא לא היה מתאגרף שחור אלוף, או אצן אולימפי עטור מדליות, גם לא סופר ידוע או משורר חשוב. לואיס היה קודם כל ולפני הכל לוחם צדק חברתי בלתי נלאה, שהתחיל את מאבקיו כילד שחור בן 16 שצמח וגדל במדינות הדרום של ארה”ב, נכד לעבד שחור משוחרר, ובן של איכר עובד אדמה במדינת אלבמה, שרוב  ימיו עיבד אדמות לא לו כאריס עני

כשרוברט, (זה היה שמו לפני שהוא הוסיף לו את השם ג’ון) ביקש להרשם לקולג’ במטרה ללמוד לימודי דת במטרה להפוך למטיף, שמו כבר הלך לפניו כלוחם שוויון זכויות לשחורים באמריקה, בעת שהוא ניצב איתן בחזית הדמים של המאבק בחוקי ג’ים קרואו. כבר לקראת סוף שנות ה 50 צצה דמותו שוב ושוב בתקשורת, כמי שסופג אלימות פיסית משוטרים מפזרי הפגנות. עד יום מותו אתמול, נשאו גופו וראשו בכבוד את הצלקות, אבל שום אלימות לא שברה אף פעם את רוחו, והוא התמיד מהרגע הראשון לפעילותו על התנגדות מוחלטת לכל צורה של אלימות מצידו ומצד המטרה שבשמה הוא נאבק

במונחים המקובלים על הממשל הנוכחי, לואיס וחבריו לתנועת המחאה, היו מוגדרים כ”פושעים שכל מה שהם רוצים זה להרוס את אמריקה”, שכן בהנהגתו של לותר קינג, הם יצאו לרחובות ונאבקו ללא פשרות על זכויותיהם כאזרחים אמריקאים, מאבק שלא תם למעשה עד היום, ושקיבל תנופה חדשה ואת כותרות העיתונים, כ”בלק לייף מטר”. לואיס, שבחודש דצמבר האחרון הודיע שהוא חולה בסרטן פנקריאטי, זכה לראות ולעמוד על כתובת הענק שנצבעה על הכביש שמול הבית הלבן האומרת “בלק לייפ מטר”, כתובת שניתן להבחין בה מהחלל

לואיס היה האדם הקרוב ביותר פיסית למרטין לותר קינג ברגע שהוא נורה למוות על ידי מתנקש, והוא היה האדם שלמעשה המשיך את דרכו ואת מאבקיו

בשנת 1961, בהיותו בן 21, עמד לואיס בראש קבוצה מעורבת של  13 פעילים שחורים ולבנים שכינתה את עצמה: “פרשי החופש”. פעילי הקבוצה אתגרו בכל דרך שהם יכלו את ההפרדה הגזעית שהייתה אז חלק מחיי ארצות הדרום. שני בחורים לבנים יהודים שהיו חלק מהקבוצה הזאת, נחטפו ונרצחו על ידי קיצונים לבנים. גופותיהם התגלו במקרה רק ממש לאחרונה. בנוסף לואיס הקים והנהיג את “המועצה לתיאום הפעילות הלא אלימה”, שעסקה בתיאום כניסה של שחורים לברים, מסעדות ובתי קפה המיועדים ללבנים בלבד, בדרישה בלתי מתפשרת לקבל שירות, תוך שהם מתיישבים במושבים המיועדים כאמור ללבנים בלבד. כיד ימינו של לותר קינג, ארגן לואיס את הפגנת ההמונים בוושינגטון, שבה נאם קינג את נאומו המפורסם “יש לי חלום”, על מדרגות בנין הזיכרון לאברהם לינקולן

בחודש מרץ 1965, הנהיג את אחד מהמצעדים הגדולים והמפורסמים ביותר בהיסטוריה האמריקאית, בדרישה לקבל את הזכות לבחור. זה הוא המצעד המפורסם על גשר אדמונד פטוס בעיר סלמה, שבו צעדו המפגינים הישר לתוך שורות השוטרים שהמתינו להם עם קסדותיהם, אלותיהם וכלביהם בצדו השני של הגשר

בעת שהצועדים צוו להתפזר, הם נעצרו ועמדו על מקומם פסיביים ודוממים ללא נוע. השוטרים השליכו עליהם גז מדמיע, והצליפו בהם בשוטי בקר מגומי מצופה בתיל לעיני העיתונות ומצלמות הטלוויזיה. במהלך ההסתערות של השוטרים, שקיבלה מאוחר יותר את הכינוי הלא מחמיא “יום ראשון המדמם”, אחד השוטרים שבר את גולגלתו של לואיס במכת אלה, והפיל אותו לאדמה. הרגע הזה הונצח בצילום, וגם הרגע שבו אותו שוטר חוזר וחובט בראשו של לואיס שמנסה להגן בידיו על ראשו בעודו שרוע על האדמה

הצילומים והכתבות המצולמות בתחנות הטלוויזיה האמריקאיות, עוררו זעם רב בקרב הציבור הרחב, והלחץ על המחוקקים לחוקק חוק זכויות הצבעה, נשא לבסוף פרי. היה זה הנשיא הדמוקרט לינדון ג’ונסון, שלחץ לחקיקת החוק ואף זכה לחתום עליו ב 6 לאוגוסט 1966. ניתן בהחלט לומר שהקורבן האישי של לואיס והסבל שלו, הם אלה שהביאו לחתימת חוק זכויות ההצבעה הזה לאחיו השחורים. מיום חקיקת החוק, אי אפשר היה לסרב לאמריקאי שחור שרוצה להצביע, וקבוצת הבוחרים השחורה שינתה את מאזן הכוחות הפוליטי באמריקה. המצביעים השחורים היו אלה שהיטו את הכף האלקטוראלי ואפשרו לג’ימי קרטר הדמוקרט להבחר לנשיאות ארה”ב. זכות ההצבעה של השחורים, פתחה גם בפעם הראשונה את דלתות בתי המחוקקים למועמדים משלהם. לואיס היה אחד הנציגים הראשונים שנשלחו לקונגרס מטעם האוכלוסיה השחורה בשנת 1986, ומאז נבחר שוב ושוב עד ליום מותו אתמול יום ששי

לואיס נהג לומר שלמרות שהוא מייצג רשמית את בוחרי אטלנטה בג’ורג’יה, הוא משמיע את קולם של כל האנשים הדחויים של אמריקה, מכל הצבעים והגזעים. לואיס לא נודע כיזם של חוקים וכפוליטיקאי ממולח, אבל הוא זכה לכבוד והערכה משני צידי המתרס של בתי המחוקקים, כמי שנלחם כל הזמן למען הצדק וכבוד האדם. “המצפון של הקונגרס”, כינו אותו חבריו המחוקקים

בעת הליך ההדחה שנערך לנשיא טראמפ בקונגרס, אמר לואיס בנאומו: “כשאתה רואה משהו שלא נראה לך נכון, לא צודק ולא הוגן, חובתך כאדם לקום, להתריע ולעשות משהו בנדון. הילדים שלנו והילדים שלהם ישאלו אותנו מה עשינו? מה אמרנו? עבור כמה מאתנו ההצבעה הזאת איננה קלה. אבל יש לנו שליחות, מנדט וחובה, להיות בצד הנכון של ההיסטוריה

אחרי שצפה ממיטת חוליו ברצח ג’ורג’ פלויד התייצב לואיס מול מצלמות הטלוויזיה ואמר בקולו הרועם: “זה היה מכאיב כל כך עד שזה גרם לי לבכות. האמריקאים מבינים עכשיו שאנחנו עדיין בעיצומו של המאבק, ועל מה אנחנו נאבקים. זהו רק עוד צעד אחד במסע – המסע הארוך מאוד אל החופש והצדק לכל בני המין האנושי”. הרטוריקה של לואיס התחבאה מעט בצל הרטוריקה של לותר קינג, אבל איש לא שוכח את דבריו באותו יום בהפגנת ההמונים השחורה בוושינגטון שבה נשא קינג את נאום ה”יש לי חלום” המפורסם. לואיס הצעיר, שדיבר אחרי קינג אמר בין היתר: “בסיוע הכח של הדרישות שלנו, הנחישות שלנו והמספרים שלנו, אנחנו ננתץ את ההפרדה הגזעית בדרום לאלפי רסיסים, ונחבר אותם מחדש בדמותם של האלהים והדמוקרטיה. אנחנו חייבים לומר: התעוררי אמריקה, התעוררי! מפני שאנחנו לא מסוגלים לעצור, לא נהיה ולא נוכל להיות יותר סבלניים

מי שזכה לראות את הנאום הכתוב מראש שאותו לואיס היה אמור לשאת באותו יום, יודע לספר שהטקסט המקורי שלו היה הרבה יותר חד: “אנחנו נצעד דרך הדרום, דרך לב הדיקסי, כפי ששרמן, (מפקד צבא הצפון במלחמת האזרחים), עשה”, כתב לואיס, “זכויות האזרח של הנשיא קנדי, הם מעט מדי ומאוחר מדי! באיזה צד עומד הממשל שלו היום?”. היה צורך בהתערבותו של מרטין לותר קינג עצמו, כדי למתן את התלהבותו של אחיו הצעיר למאבק. קינג לא רצה בגלל חישובים פוליטיים, לעורר את חמת הנשיא קנדי ולהפוך אותו לאויב

לא פחות מ 200,000 איש הריעו לדבריו של לואיס באותו יום. הוא אולי לא ניחן בכישרון האורטורי ובכריזמה של חלק מחבריו להנהגת התנועה, אבל הישירות, הכנות והפשטות שלו. הקנו לו מעמד של מנהיג שאנשים נוהים אחריו. אחד מאנשי התנועה שהכיר את לואיס מקרוב אמר עליו לניו יורק טיימס בשנת 1976: “מנהיגים מסויימים, אפילו הקשוחים והחזקים שבהם, נוטים לעתים קרובות להתחמק ממצבים שבהם הם עלולים למצוא את עצמם מוכים, נחבלים או נעצרים. ג’ון מעולם לא התחמק. הוא תמיד הלךבנחישות אין קץ, קשוב רק למצפונו, ובכל הכח הפנימי שלו אל תוך הסכנה

במהלך התקופה שבין 1960 ל 1966, “זכה” לואיס להיעצר על ידי המשטרה לא פחות מ 40 פעמים, מספר פעמים לא ידוע הוא ספג מהלומות עד כדי אבדן ההכרה. בשנת 1961 הוא נמצא שותת דם וחסר הכרה על ידי חבריו שעות אחרי תום אחת ההפגנות בהן הוא השתתף, בעיר מונטגומרי – אלבמה. יש לציין שהתוקפים במקרה הזה היו אזרחים לבנים, ולא כוחות הביטחון המקומיים

לואיס בילה חודשים רבים בבתי חולים, כמו גם תקופות מעצר מצטברות של מעלה משנתיים, כולל בבתי כלא קשים וידועים לשמצה כמו כלא פרצ’ומן במיסיסיפי

כמחוקק, לואיס החזיק תמיד ברעיונות ודעות שלא תמיד חפפו את הקו הרשמי של מפלגתו הדמוקרטית. בדרכו שלו שאף לואיס להקים תנועה של “קהילת האהבה”, שתשאף לעולם שאין בו עוני, גזענות ומלחמה. הוא התנגד למלחמת המפרץ, והצביע באופן עקבי נגד תוספת תקציבים לצבא

בשנת 1995 הוא סירב להשתתף ב”צעדת המיליון” המפורסמת, בטענה שהוא לא יכול לעמוד על במה אחת יחד עם לואיס פרחן, מנהיג תנועת “אומת האיסלאם” שמטיף למאבק שחור אלים

בשנת 2001, סירב לואיס להשתתף בטקס השבעת הנשיא בוש הבן, בטענה שבוש לא באמת נבחר בבחירות דמוקרטיות

בשנת 2017, נעדר לואיס מטקס ההשבעה של הנשיא טראמפ, בטענה שחוקיות בחירתו מוטלת בספק, בעקבות הוכחות שהרוסים התערבו לטובתו במהלך מערכת הבחירות

בשנת 2011, העניק הנשיא אובמה ללואיס את מדלית החופש הנשיאותית – אות הכבוד הגבוה ביותר שאזרח אמריקאי יכול לקבל. במהלך הטקס אמר אובמה: “דורות בעתיד, כשהורים ילמדו את ילדיהם מהי משמעות המילה אומץ, הסיפור של ג’ון לואיס יעלה ויבוא לפניהם – אמריקאי שלא הניח ולא יניח לשינוי להמתין לאנשים אחרים ולזמן אחר, ושהחיים שלו הינם שיעור בצורך הנחוש של העכשיו”. ב 2015, שילבו לואיס לאובמה ידיים וצעדו יחדיו בשיחזור טקס חציית הגשר בסלמה – אותו גשר שאותו לואיס, לותר קינג וחבריהם, לא הצליחו לסיים לחצות 50 שנה קודם לכן

ג’ון רוברט לואיס, נולד וגדל באיזורים הנידחים והנחשלים של אלבמה הגזענית. הוא נולד ב21 לפברואר 1940 להוריו אדי וויילי מיי, בקרבת העיר טרוי, בחווה חקלאית בבעלות אדם לבן שאביו עבד את אדמותיו כאריס

בהיותו נער צעיר, אביו הצליח לרכוש חווה בת 110 אייקר משלו בתמורה ל 300 דולר, וילדיו נאלצו לעזוב את ספסל הלימודים כדי לסייע לאביהם בעבודות איסוף כותנה תירס ובוטנים אותם גידלה המשפחה. בבית לא היו מים זורמים וחשמל. ג’ון עצמו היה ממונה על לול התרנגולות. הוא האכיל אותן וקרא להן פרקים מהתנ”ך. הוא הטביל אותן לנצרות כשהן בקעו מהביצים, וניהל לוויות נוצריות מדוקדקות לאפרוחים ולתרנגולות שנפטרו ומתו. “ראיתי את עצמי כמי שממונה על נשמותיהן של הציפרים הקטנות” הוא כתב בזכרונותיו שהתפרסמו בשנת 1988, “יכולתי לדמיין לעצמי שהן הקהילה שאני ממונה עליה, ואני המטיף שלהן

בקרב משפחתו לואיס כונה בכינוי “המטיף”, ולמעשה להיות מטיף היה חלום ילדותו. את ההשראה שלו הוא שאב ממטיף צעיר בשם מרטין לותר קינג, שאת הטפותיו ברדיו, לואיס הצעיר לא הרשה לעצמו להחמיץ. בשנת 1958, שלח לואיס לקינג מכתב שבו הוא ביקש להשתתף במסע של אוטובוס מחאה במונגומרי. קינג שלח ללואיס בן ה 18, כרטיס אוטובוס לשני הכיוונים כדי שיוכל לפגוש אותו ולהכירו, מה שהיה התחלה של קשר אמיץ שנחתך רק עם הירצחו של קינג

צר המקום מכדי לתאר בפרוטרוט את חייו המופלאים של ג’ון רוברט לואיס, ומכלול תרומתו לחברה האמריקאית. נסתפק בזה שנספר שהוא הלך אל מותו באותו אומץ וקור רוח שהוא חי את חייו, וקולו למען החלשים והדחויים בחברה לא נדם עד הרגע שבו הוא עצם את עיניו לנצח

ללואיס לא היו אויבים. כל מי שהכיר אותו רחש לו כבוד והערכה. להגיד על אנשים כמוהו “יהי זכרו ברוך”, זה לשון המעטה שלא מביעה את ההערכה והכבוד שמגיעים להם. אין ספק שזכרו יקבל את ההנצחה הראויה לו, ושהדורות הבאים ישאו את שמו כסמל לאומץ אישי ויושרה בלתי נגמרת

 

 

 

 

 

Your Comment/התגובה שלך