פוליטיקה

דילמת הימין האירופי: מה המדיניות הנכונה לישראל מאת אריאל כהנא

בניגוד לאיחוד האירופי, המוחק את הזהות הלאומית, פולין, הונגריה, בולגריה ומפלגות הימין במדינות האחרות, מתעקשות לשמר אותה והגישה הזו מתאימה לישראל ככפפה ליד. האם כדאי להעלים עין מול האלמנטים שפחות נוחים?

זו דילמה חותכת יבשת. מצד אחד, מפלגות וממשלות שהן תומכות גדולות שלנו, שותפות להשקפת העולם וסייעניות בפורום בינלאומיים. מצד שני, בלא מעט מקרים, מגיעות עם האהדה אמונות ודעות קשות לבליעה. בפולין זהו הניסיון להשתמט מאחריות הפולנים להרג שכניהם היהודים בשואה; בהונגריה זו ‘מפלגת האזרחים’ השלטת, שמהלכת בין הטיפות של דמוקרטיה ודיקטטורה, בין חיבוק ליהודים ולישראל לבין מסרים סמי אנטישמיים; באוסטריה זו מפלגת החופש, שאמנם התנתקה מעברה הפרו-נאצי, אך פה ושם עוד מועדת; בהולנד זהו חירט וילדרס, התומך הגדול של ישראל, שיש המאשימים אותו בשנאת מוסלמים; בגרמניה זו מפלגת הימין ‘אלטרנטיבה’ שאיננה ניאו נאצית אך תומכי הימין הקיצוני השתלבו בה.

חרט וילדרס, ויקטור אורבן, קרל היינץ שטראכה ויורג מיוטה. צילום: AFP

בכל המקרים האלה וגם האחרים, ההתלבטות זהה. האם לעמוד על קוצו של יו”ד ולהתנכר לאוהבינו, כיוון שחלקים במשנתם אינם מקובלים עלינו. או, להעלים עין ולהתגמש. כי כשחוטבים עצים ניתזים שבבים, ולישראל באירופה אין יותר מדי ידידים שיעשו עבורה את העבודה השחורה. כשהאיבה לישראל היא המכנה המשותף הנמוך ביותר של האיחוד האירופי, חייבים שחקנים שיעזו ללכת נגד הזרם, שיעכבו צעדים אנטי ישראליים במוסדות האירופים, שיעמדו לצדנו ולא נגדנו. ובעת הזו, שחקני החיזוק מגיעים מאותם מחוזות הנזכרים לעיל. בראש ובראשונה, זוהי ההגדרה של ‘מדינת לאום’ ההופכת את אותן מדינות מזרח ומרכז אירופאיות לבנות הברית הטבעיות של ישראל.

בניגוד לאיחוד האירופי, המוחק את הזהות הלאומית, פולין, הונגריה, בולגריה ומפלגות הימין במדינות האחרות, מתעקשות לשמר אותה והגישה הזו מתאימה לישראל ככפפה ליד. שהרי אנחנו מסרבים להיות מדינת כל אזרחיה – כפי שהאיחוד האירופי המסרב להכיר בישראל כמדינה יהודית היה רוצה. זהו שורש העימות בינו לבינינו וזו העילה לחיוניות הגדולה של תמיכת אותן מדינות בישראל. לכן לא מקרי כלל ועיקר שאיתן ולא עם אחרות פיתחנו יחסים חיוביים כל כך בשנים האחרונות. הן צריכות אותנו אבל יותר מכך, אנחנו צריכים אותן.

אז מה עושים עם אותם אלמנטים בעייתיים? ההיסטוריה הדיפלומטית של ישראל מלמדת שמאז ומתמיד העדפנו להעלים עין למען אינטרסים. מהסכם השילומים בשנות ה-50, ועד שימור הקשרים עם ממשלות שונאות ישראל בשנות ה-2000 – כמו שוודיה למשל – ידענו לקחת את מה שיש ולהתעלם ממה שמפריע. כמובן שהכלל הזה לא נכון לכל המקרים, כלומר, יש דברים שבשום אופן אסור לעבור עליהם בשתיקה.

אבל ממש כפי שבאגף השמאלי של המפה הפוליטית האירופית שנאת ישראל רווחת בעיקר בתצורתה החדשה, כך באגף הימני יש צפרדעים שקשה לבלוע ובכל זאת מתגברים. על נתניהו, שהיסטוריה היא הדבר האחרון שאפשר ללמד אותו, אפשר לסמוך שימצא את האיזון הנכון.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*