דיעות

דת או דעת? \ שמואל אביב

היסטוריה של החברה המערבית המודרנית, מצטיינת בהתקדמות בכל הנוגע למבנה החברה, זכויות מיעוטים ונשים, פיקוח על הילודה, חוק ומשפט, דמוקרטיה, פתיחות וסובלנות, ואיך לא – מדע וטכנולוגיה.

כל ההישגים הללו הושגו על אפן ועל חמתן של הדתות הממסדיות! כל החידושים, ההמצאות, התאוריות, יצירות המופת באומנות ובספרות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הושגו על ידי בני אדם שרוחם ומוחם היו חופשיים מתפיסה אמונתית – דתית של המציאות סביבם. לא אחת, נאלצו אנשים אלה לשלם בחייהם, תמורת הצורך הבלתי נכבש שלהם, להביא לפני האנושות את האמת שלהם. כמעט תמיד נרדפו אנשים אלה על ידי הממסד הדתי, בכל מקום בו הם חיו וניסו ללמד, או להעביר את הידע שלהם אל הכלל.

הראשונים לצעוק את צעקתם של החלשים, הזקנים והחולים ולעמוד על זכויותיהם. הראשונים לדרוש רפורמות חברתיות. הראשונים לזהות ולדרוש זכויות של חולים בנפשם ובגופם, ולזכותן של הנשים לבחור ולזכותן על גופן. הראשונים לדרוש איסור העבדות, העסקת ילדים, זכויות עובדים, וכל יתר הדרישות המוסריות והחוקיות, שרובנו רואים כמובנים מאליהן, היו אנשים שהאמונה הדתית שלהם לא הייתה (בלשון המעטה), החלק החשוב והנחשב מבחינתם. כולם היו אנשים חופשיים ברוחם ובמחשבתם. כולם היו בני אדם שהממסד הדתי עשה הכל כדי להוקיע, לרדוף ולהשמיד בכל דרך, ואם אפשר, בדרך האכזרית והבלתי אנושית ביותר, שאפשר להעלות על הדעת.

פה ושם מישהו יכול להביא דוגמא של אנשים מאמינים שהיו גם נאורים. פה ושם אפילו איזה מדען, או סופר או משורר. אבל אין הטיפה מעידה על הכלל, ואלה הם תמיד היו ותמיד יהיו היוצאים מן הכלל.

אין בליבי על בני אדם דתיים. בעיני אין הם אלא תינוקות שנשבו. תינוקות שהסביבה בה גדלו וצמחו, קיבעה אצלם דפוסים של מחשבה והתנהגות, שהשאירו אותם תקועים בשלב התפתחות שבו לא ניתן לחיות ללא משענת חיצונית. אנשים אלה הותנו להאמין ולחשוב שללא אותו “שלד חיצוני”, אין להם זכות קיום.

בשנים הראשונות לחיינו, איננו יכולים להסתדר בלי ההורים. הם אלה שמהווים את הקשר שלנו לעולם ואת היכולת שלנו להתמודד עם הידוע והבלתי ידוע. הם אלה שמספקים לנו את כל צרכינו והם אלה שמהווים עבורנו ישועה ונחמה. הם מבחינתו כל ה”אלהים” שאנחנו צריכים.

בגיל מסוים, (כל אחד בגיל אחר), אנחנו מתחילים לקלוט שההורים שלנו לא מושלמים. שהם בני אדם עם חולשות וחסרונות משלהם, ושגם הם יכולים לחלות ואפילו למות. התגלית הזאת מהווה משבר אמיתי. רובנו עדיין זקוק לפונקציה הזאת אותה מילאו הורינו עד היום. אל מי נפנה כדי למלא את החסר? איך נסתדר ללא התמיכה שלה הורגלנו?

בשביל זה המציאו בני האדם את “אלוהים”. אלוהים הכל יכול, האוהב, הרחום והחנון, המרפא אותנו כשאנחנו חולים, מאכיל אותנו כשאנחנו רעבים, ומלטף אותנו כשאנחנו כואבים, ושאוהב אותנו ללא תנאי, בדיוק כמו שאימא ואבא עשו עד לאחרונה. הוא לעומתם, אף פעם לא חולה, אף פעם לא כועס, צועק, רב, שותה לשכרה, מכה את אימא, או עושה דברים אחרים שגורמים לנו להרגיש שלא בנוח. כל מה שאנחנו צריכים זה להיות “ילדים טובים”, ואז לא יהיו לנו שום בעיות אתו.

כל עוד היו אלה אינדיבידואלים חלשים שטפחו לעצמם מערת יחסים אישית עם “חבר נסתר” שהמציאו לעצמם, ולמדו להשען עליו בשעת מצוקה, בטרם למדו להתמודד עם המציאות ולהתייצב על רגליהם הם, ניתן היה אולי להניח להם לנפשם. ניתן היה להגדיר את מצבם כשלב התפתחותי של האישיות, שיעלם בשלב מסויים. הבעיה התחילה כשאנשים אופורטוניסטים ובעלי חושים חדים, תפסו את הפוטנציאל שבמיסוד האמונה התמימה והצורך האישי של האדם החלש במשענת, וקיבוע השלב ההתפתחותי הזה.

יזמיה ומנהיגיה הפקחים והערמומיים של הדת הממוסדת, למדו עד מהרה להתקיים ברווחה על גב צרכני הסחורה שאותה כה היטיבו למכור. במסווה של “הוראות מלמעלה”, ארגנו לנו היזמים האלה את חיי היום יום, באופן המנציח את נחיצותם בחיינו עד כדי תלות מוחלטת כמעט.

כדי לקדם את האינטרסים הכלכליים שלהם, הם נתנו לנו את האלוהות על צורותיה השונות, וקבעו בשמה מערכות של חוקים וכללים, שאמורים לאפשר חיים בחברה שאין בה חוק וסדר אחרים. חברה שאין בה מערכת אכיפת חוק, בתי משפט ומוסדות שלטוניים אחרים. בהעדרם של כל אלה, הפכו הם להיות הממסד היחידי אליו יכולים אנשי העם לשאת את עיניהם. אין ספק שהשרות שהם הציעו, היווה תשתית להתפתחותה של החברה האנושית המודרנית. הם אלה שאפשרו לאדם הפשוט להתקיים כחלק ממערכת מסודרת וממוסדת.

כדי לשמר את כוחו, נאלץ הממסד הדתי לשמור בכל מחיר על בורותו המוחלטת של העם הנתון תחת מרותו. ההשכלה כללית הייתה מאז ומעולם, האויב הכי גדול של הממסד הדתי. זה מצדו עשה את כל אשר ביכולתו למנוע מהאדם הפשוט את הזכות הבסיסית של דעת קרוא וכתוב. אדם קורא הינו אדם שאופקיו מתרחבים והוא לומד לחשוב. אדם חושב, מהווה איום על עליונות הממסד ועל כוחו.

שני גורמים עיקריים היוו נקודת אל חזור מבחינת ההגמוניה של הממסד הדתי: “המגפה השחורה” והמצאת הדפוס.

“המגפה השחורה” התחוללה בשני גלים שהראשון בהם פרץ בשנת 1347 וארך כ 4 שנים. 10 שנים מאוחר יותר פרץ גל שני של המגפה. בסך הכל חיסלה המגפה כחצי מאוכלוסיית אירופה. אזלת ידה של הכנסייה בגיוסו של הריבון העליון, יחד עם העובדה שגם אנשי הממסד הדתי נפגעו ממנה ומתו בהמוניהם, ערערה את מעמד הממסד הדתי. הכנסייה נאלצה לקדם במהירות לעמדות בכירות אנשי דת צעירים ולא מנוסים, כדי למלא את הוואקום שנותר כתוצאה ממותם של רבים מאנשיה. התרחקות פשוטי העם מהדת החלה לצבור תאוצה.

המצאת הדפוס בשנת 1498, הפכה את ספר התנ”ך, שהיה למעשה אבן הפינה של התרבות האנושית עד אז, לספר נגיש לכל. מספר גדל והולך של “פשוטי עם”, למד לקרוא ולכתוב. מוסדות חינוכיים ואוניברסיטאות הוקמו ונפתחו ותהליך ההתנתקות מהדת והאמנה הואץ עוד יותר. מאמציה של הכנסייה לבלום את התהליך בכל דרך אפשרית, האטו אולי את התהליך, אבל הסכר כבר נפרץ, וכוחו של הממסד הדתי לא עמד לו מול הצמא לידע ולהשכלה של הציבור הרחב.

תהליך נסיגת כוח הממסד הדתי שהתחיל במאה ה 14, נמשך והולך עד היום. הצורך האנושי בתחליף לאב, לא דעך והוא מתקיים עד היום, והממסד הדתי עדיין מהווה תחליף נאות, לאנשים שלא הצליחו לגבש לעצמם זהות אישית ועמוד שדרה עצמאי. מספרם של אנשים אלה בחברה המערבית פוחת והולך כל הזמן. בראיה היסטורית, 500 השנים שחלפו מאז המצאת הדפוס הינן לא יותר מהרף עין. אין ספק שבסופו של התהליך, תהווה קבוצת המאמינים, חלק זניח ומוזר באוכלוסייה, שמספרו כל כך קטן, שלא יהיה ביכולתו לתחזק את הרכוש והכוח של הממסד הדתי המוכר לנו היום. תהליך התפתחותה של החברה האנושית המערבית היהודו-נוצרית, יעבור סופית משלב ה”דעה” לשלב ה”דעת”.

למרבה הצער, התפתחותה של החברה המוסלמית, מפגרת משמעותית אחרי החברה המערבית. כוחם של הדת ושל הממסד הדתי בקרב החברה הלא מערבית, נמצא בקו עלייה מתמיד, והבורות הכללית הממוצעת בקרב מאמיניה מהווה כר פורה להתבססותה של האמונה. האסלאם דוגל בהרחבה מתמדת של תחום השפעתו, ושם לעצמו למטרה להשליט על העולם את האמונה במוחמד, ואת שלטון החוק המוסלמי – השריעה. הליברליות והתמימות של המערב המשכיל והנאור, ונכונותו לקבל בסובלנות דעות ואמונות, מאפשרות לאסלאם לחדור לחברה המערבית באין מפריע. האסלאם הממסדי יודע לנצל היטב את חולשת המערב, והוא מפתח אסטרטגיה של כיבוש אזרחי זוחל בטריטוריה המערבית. אם המערב לא ידע לזהות את המגמה האסלאמית בזמן, ולמנוע את הכיבוש הזוחל הזה, הוא עלול למצוא את עצמו עד מהרה חוזר לחשכת ימי הביניים, תחת שלטון השריעה והממסד הדתי המוסלמי.

כאן אנו חוזרים לנקודת ההתחלה. כל עוד אנחנו מאפשרים לדת, לאמונה ולממסד הדתי, להיות חלק מחיי היום יום שלנו, אנחנו חשופים לסכנה מוחשית של אובדן חירותנו ואבדן השליטה על עתידנו ועתיד ילדינו!

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*