feb

האהבה ננעלה בארון

כשלוחות הברית נגנזים בתוך ארון הם אמנם מוגנים מביטויי אלימות, דחייה, זעם ובגידה. אך גם מפני רגשות אחרים

הפעם החליט אלוהים, צריך להכניס את הלוחות לארון, הלוחות המקודשים שיכתבו בכתב אלוהים (לפחות לפי הגרסה של ספר דברים), הלוחות החדשים שנוצרו כתחליף למקוריים שנשברו בזעמו של משה על בגידת בני ישראל בברית המתהווה.

אלוהים כנראה מבקש להגן על דיברותיו, על המסמך המרכזי שעליו תושתת הדת היהודית, אולי הוא מגן על הלוחות מפני זעמו האפשרי של משה, ואולי הוא מגן עליהם מפני הבגידה הצפויה של בני ישראל.

אבל, כשאלוהים מורה למשה להכניס את הלוחות לארון הוא גוזר עליהם ועל בני ישראל ניתוק, כי מה שבתוך הארון יכול להיות מיתוס או אגדה, אבל אי אפשר לגעת בו. כי מי שבתוך הארון מוגן היטב מפני אלימות ומפני מילים קשות, מוגן מפני התעלמות או בוטות, אבל הוא גם ‘מוגן’ מפני מגע ומפני אהבה, והוא מנוכר מסביבתו ואולי גם מעצמו.

משה לא מפסיק, גם בפרק זה כמו בקודמיו, לשדל, להאשים, לפתות, אולי אפילו להתחנן לפני בני ישראל שרק ייראו, וילכו, ויאהבו, ויעבדו את אלוהים הגדול והמפואר וישמרו את מצוותיו. הוא ממשיך לקוות שיום אחד זה יקרה – “וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד” (טז).

אבל איך הם יכולים למול את לבבם, להסיר את המחסום העוטף את לבם ומונע מהם להתמסר לאלוהיהם כשהוא בעצמו עוטף את דבריו בארון, סוגר את לב דבריו מפניהם? ואיך אפשר ליצור מערכת יחסים בריאה כשכל צד מגן על עצמו, מפחד להתמסר, מפחד פשוט להיות?

חגית ברטוב היא מובילת פרויקטים ותוכן בתכנית ‘שריגים’ – תרבות יהודית-ישראלית במושבים

One Comment

  1. Amnon Peery

    Very interesting concept

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*