Uncategorized

הגשמה מעוותת

במאות השנים הראשונות של הכנסייה אסור היה לשיר שם בשתי קולות. הם כנראה לא הבינו נכון את הפרק שלנו

איור: מיכל בן חמו

פעם מזמן, לקראת הרצאה שהייתי צריך להכין על תולדות המוסיקה השחורה, נתקלתי בפיסת אינפורמציה מפתיעה ושלפיה במאות השנים הראשונות של הכנסייה אסור היה לשיר שם בהרמוניה, כלומר בשני קולות או חלילה ביותר.

כמובן שהרעיון של “עם אחד עם שיר אחד” (היה פעם שיר כזה), ושהדרך לאחדות עוברת בהשטחה גמורה של הייחודיות והחד פעמיות האנושית, נראה לי אז מבהיל, מזעזע ושוטה לא פחות מהדעה שרווחה בעולם המוסיקלי הדתי של אז, שהמינור מייצג נשיות, כישוף, חשיכה וחטא מול המאז’ור הגברי, המואר והמאמין. ולכן גם המינור נדחה מספר התפילות כמו ההרמוניה.

אם כן, מה רבה הייתה הפתעתי השבוע לגלות שגם בעניין הזה, וכמעט כמו תמיד, הבורות, האווילות והטמטום הם בסך הכול השתלשלות והגשמה מעוותת של הרעיונות הטמירים והזכים ביותר.

הנה רגע השיא במקדש שלמה הנבנה, אחרי שארון הקודש ובתוכו לוחות הברית שקיבל משה, מוכנסים בכבוד ובכובד ראש לקודש הקדשים. ורגע לפני שענן כבוד השם ממלא את המקום, התזמורת הסימפונית של בית המקדש (לוויים בשירה, כהנים בכלי הנשיפה, וגם סקציית כלי מיתר כינורות והקשה) נותנת קונצרט שסופר דברי הימים מתאר כ:
“וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת לַיהוָה”.

“קול אחד”. או כמו שאומרים אצלנו באולפנים, “החברה ישבו ממש ממש טוב ביחד”. או “תפסו ראש”. או אם תרצו ברוחניות, ניגנו את נקודת ה”איזון בין ניגודים”.

ההגשמה הכנסייתית המאוחרת של רעיון האחדות או ה”קול האחד” כדריסת הביטוי האינדיבידואלי, מלמדת עד כמה הגשמה היא עניין עדין מורכב ומתעתע.

יוסי בבליקי הוא יוצר מוסיקאי ושדרן רדיו

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*