תרבות ואמנות

המהפך המרגש של קוני למל: בגיל 72, מייק בורשטיין נולד מחדש מאת אבנר שביט

ההחלטה לביים סרט ביכורים בתחילת שנות השבעים לחייו, המפגש האינטימי עם נשיא המדינה, הזיכרונות מששת הימים, הכעסים על האקדמיה ו”פוקסטרוט”, ההתנזרות מפוליטיקה – מייק בורשטיין בריאיון לרגל עליית “אזימוט”, סרטו הראשן כבמאי

הסיפור של מייק בורשטיין מוכיח שאפשר להפוך לשחקן אגדי עוד בינקותך ולהמציא את עצמך מחדש כבמאי רק בבשלותך. כבר בתחילת שנות העשרים לחייו הוא הצטלם ל”קוני למל”, שיצא כאן לאקרנים ב-1966, הביא לאולמות כמיליון ישראלים, והפך בעצמו לפולחן ואת כוכבו לאייקון: מעט שחקנים בתולדות הקולנוע המקומי נהיו כל כך מזוהים עם דמות כמוהו. לאחר מכן פיתח קריירת משחק פורייה ועשירה, על המסך הקטן והגדול ועל הבמות. ועכשיו עבר לראשונה מאחורי המצלמה, ובתחילת שנות השבעים לחייו מגיש לנו את הסרט הראשון שהוא ביים, “אזימוט”, מה שהופך אותו לאחד הקולנוען הכי מבוגרים שאי פעם ביימו עבודת ביכורים, בטח בישראל.

הסרט, אותו בורשטיין כתב, הפיק וביים, יעלה כאן מחר (חמישי). הוא מתרחש במדבר סיני ביום האחרון של מלחמת ששת הימים, ועוקב אחר חייל מצרי ויריבו הישראלי, הנקלעים לאותו מוצב או”ם נטוש ומגלים כי הישרדותם תלויה זה בזה. העלילה הזו מבוססת על סיפור אמיתי, אותו היוצר שמע מן העורך דין שלו כבר בזמן אמת, אי שם ב-1967. אז למה רק עכשיו הוא החליט להביא אותו אל הבד?

“כל החיים חיכיתי לרגע המתאים להתחיל לביים, אבל לא הרגשתי מוכן. יש כל מיני צוציקים שמשחקים בכמה סרטים וכבר חושבים שהם יכולים לביים, אבל זו אחריות גדולה ולא חשתי שמגיע לי לקחת אותה על כתפיי”, הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט. “לפני כמה שנים, הגעתי למסקנה שבעצם השגתי את כל מה שרציתי והופעתי בכל העולם, אז הגיע הזמן להפסיק לטחון מים ולחפש אתגרים חדשים. הבחנתי גם שאנחנו מתקרבים לשנת ה-50 למלחמת ששת הימים, וזה יכול להיות תזמון טוב להוציא סוף כל סוף לפועל את הפרויקט הזה”.

“אזימוט”, יש לציין, היה מוכן כבר בשנה שעברה, שנת החמישים למלחמה, ואז ערך גם את הטרום-בכורות הראשונות שלו, אך בסופו של דבר הוחלט לחכות עם יציאתו לאקרנים והוא מגיע רק עתה, עם חגיגות השבעים לישראל. לא נורא: בורשטיין חיכה כל כך הרבה זמן, שהיה קטן עליו להמתין עוד תריסר חודשים.

אף פעם לא מאוחר מדי. מייק בורשטיין (צילום: ראובן קסטרו)

נוסף לאינספור הופעותיו על הבמה, שקצרה היריעה מלמנות את כולם, היוצר מחזיק גם ברקורד קולנועי וטלוויזיוני שכולל את “סאלח שבתי”, שני ההמשכונים של “קוני למל”, “הרשל’ה” ותפקידים בשלל סדרות בינלאומיות ומקומיות – למשל, “חוק וסדר”, “אלביס, רוזנטל והאשה המסתורית” ולאחרונה גם “ג’ודה” של ציון ברוך (“אני כל כך אוהב את הילד הזה, הוא גאון”). בסדרת הערפדים הזו פגש את הצלם המצוין רם שוויקי, שעבד עמו גם על “אזימוט”. “ברגע שהיה לי מקצוענים כמוהו וכמו העורך אלן יעקובוביץ’, אמרתי לעצמי שאין לי ממה לדאוג, אם כי עד היום הראשון לצילומים לא הרגשתי בטוח באמת”, הוא אומר. “ברגע שהתחלנו, כבר חשתי כאילו שאני מביים כל חיי, שזו תחושה הגיונית כי בסך הכל, כי אני בעצם נולדתי על סט ותמיד גם הייתי מעורב ביצירה של הפרויקטים בהם שיחקתי”.

את התקציב הזעום של הסרט, 2.5 מיליון שקל, גייס בורשטיין בעצמו, תודות להשקעה של חברו אודי רקנאטי ולאחר מכן גם של משה אדרי. “לא קיבלתי גרוש מהקרנות, כי לא רציתי שיגידו לי מה לעשות ומה לא לעשות. לכל אחד יש דעה הרי”, אומר הבמאי, שמזה שנים חי ופועל בעיקר בלוס אנג’לס, אך הגיע לביקור ארוך בישראל לצורך קידומו של “אזימוט”.

לאורך כל השנים, הקפיד בורשטיין לא להתבטא בענייני השעה. “אף פעם לא הבעתי דעה פוליטית ולא הסכמתי להשתתף בסרטון תעמולת בחירות. אני צריך להיות מטומטם כדי לעשות את זה, כי אז אוטומטית חצי מהאנשים שמהם אני חי יהיו נגדי”, הוא אומר. “פוליטיקה בישראל זה לא כמו בעולם התרבותי, פה יש שנאה…אז אני נמנע מזה ואמנם, מאז שיצא ‘קוני למל’, כבר כחמישים שנה, אנשים אומרים לי שהם אוהבים אותי, לא סתם אוהדים אותי, ונדמה לי שלא תמצא אחד שיגיד עליי מילה רעה”.

ועם זאת, בהחלט אפשר למצוא ב”אזימוט” ממד פוליטי ומסרים אקטואליים, אם כי כל אחד יפרש אותם כרצונו. “זה סרט אנטי-מלחמתי, המעביר מסר של שלום, דו-קיום ובחירה בדרך לא אלימה”, אומר בורשטיין בעצמו. “חייל אחד פצוע ברגל ולא יכול ללחוץ על הגז, חייל אחר פצוע ביד ולא יכול להחליף את המלאכים, אז אפילו שאחד ישראלי והאחר מצרי, הם חייבים לשתף פעולה, אחרת ימותו במדבר, וזו כמובן אלגוריה למשהו רחב יותר”.

חמישים שנה לקח לסיפור הזה להגיע למסך. מתוך “אזימוט” (צילום: יח”צ, שמעון בוקשטיין)

את החייל הישראלי מגלם יפתח קליין ואת החייל המצרי – סמי שייח, שנולד במצרים ועדיין עובד בה. השלום בינינו למדינה השכנה לא בדיוק חם. הוא לא פחד להופיע בסרט ישראלי?

“לא, היה לו חשוב לעשות אותו ובגלל שלא היה לנו תקציב, הוא אפילו הסכים להתפשר על התנאים. אני חושב שהסרט לא מראה את המצרים באור שלילי. להפך: החייל הרי יכול להרוג בקלות את הישראלי ובוחר לא לעשות זאת. בטח יהיו כאלה שיגידו שהוא בוגד או פחדן, אבל כאלה שיראו בו גיבור, כזה שמוכיח כי יש דרך אחרת, דרך לא אלימה. חייבים לנסות את הדרך הזו, כי עד עכשיו ניסינו הכל, וגם האויבים שלנו חייבים להבין את זה, כי הם לא יצליחו להזיז אותנו באלימות. אנחנו לא זזים מפה”.

מה אתה זוכר מימי מלחמת ששת הימים?

“עוד לפני פרוץ המלחמה נסעתי לבאר שבע, נכנסתי למפקדה ואמרתי שאני רוצה להתנדב. ביום הראשון של הלחימה, בני ברמן ז”ל ואני עלינו על ג’יפ והתחלנו להסתובב איתו ולהופיע יומם ולילה בפני החיילים. אחרי המלחמה התקשרו אליי כמה חבר’ה שהופענו בפניהם ואמרו לי ‘נדרנו נדר – אם אנחנו יוצאים מהקרבות בחיים, נעשה מסיבה ונזמין אתכם להופיע”. אחר כך היו לי עוד כמה טלפונים שכאלה, שהובילו לעוד כמה הופעות כאלה”.

איך אתה מסתכל בדיעבד על המלחמה ותוצאותיה?

“כולם חשבו שנחזיר את הכל תוך כמה חודשים. מי חלם בכלל להחזיק בכל האזורים האלה? היינו אז מדינה אחרת, ובדיעבד המלחמה הזו שינתה אותנו, את העם ואת המזרח התיכון. יש לי תמונות שצולמו במסיבות ניצחון שבועות אחרי המלחמה. איזה מסיבות עשו! היינו באופוריה ואף אחד לא ניבא את ההשלכות ארוכות הטווח”.

כבר היה על גג העולם. מייק בורשטיין (צילום: ראובן קסטרו)

בורשטיין נראה צעיר מכפי גילו. גופו בריא וכך נפשו, הנקייה מן המרירות שלא פעם מוצאים בתעשייה. “באוגוסט הקרוב, ימלאו עשרים שנה ליום שבו גילו לי סרטן ערמונית כשהלכתי לבדיקת דם שגרתית”, הוא מסביר את החיוביות שלו. “כשאתה מצליח לצאת ממשהו כזה, זה נותן לך השקפה חדשה לגמרי על החיים ועל מה שחשוב. אז לא קיבלת תפקיד, נו, מילא, זה לא באמת חשוב”.

אך בכל זאת, גם מבורשטיין המתוק יוצא קצת ארס בהזדמנות אחת. זה קורה כשעולה בשיחה סוגיה רגישה: העובדה שהאקדמיה הישראלית לקולנוע החליטה בשנה שעברה לפסול את מועמדתו של “אזימוט”, בשל העובדה שיוצרו אינו תושב קבע בארץ כפי שמחייב התקנון. הבמאי נלחם בפסילה הזו ללא הועיל, ובעקבות כך פרש מן הארגון.

“אני מהאנשים שהקימו את התעשייה בארץ, ולכן כאב לי שבגלל ארבע מילים בתקנון התייחסו אליי ככה. איפה ההיגיון?”, הוא מזדעק. “לזכות יו”ר האקדמיה מוש דנון אגיד שהוא אמר לי ‘תכתוב לי מכתב שמקום מגורך הקבוע בישראל ואני מעביר את זה’, אבל אמרתי שאני לא מוכן לשקר. הגשתי ערעור, אבל חברי הוועד המנהל לא טרחו להתייחס בזמן והחליטו לשנות את התקנון רק לשנה שלאחר מכן, מה שכמובן לא עזר לי. למה הם לא היו יכולים לשנות אותו כך שזה יהיה רלוונטי לי? יש שם אנשים שפשוט לא מפרגנים. אנשים קטנים שבעצמם לא הצליחו, והם לא מסוגלים לראות מישהו אחר מצליח”.

שמעת שאבי נשר החליט לא להגיש השנה את סרטו החדש לתחרות, בגלל שחברי האקדמיה מקפידים לא לפרגן לו אישית אף פעם.

“ואיך זה יכול להיות באמת? ואיך עמוס גיתאי לא מקבל מועמדויות למרות הצלחותיו בחו”ל? לעומת זאת, תראה איזה סרט זכה – ‘פוקסטרוט’. הוא שקר. הוא פשוט לא נכון, וכשאנשים באמריקה יושבים ורואים אותו, הם לא חושבים שזה צ’כוב, הם חושבים שזו האמת על צה”ל. אם הוא היה עולה לאוסקר, היינו בבעיה”.

מוש דנון, יו”ר האקדמיה, מסר בתגובה: “כל מה שנאמר בשנה שעברה נאמר. ביקשתי ממייק שיוכיח שמקום מגוריו ישראל ואז אני לא צריך להעביר כלום היות וזה תואם לתקנון שהגדיר באופן ברור מי זכאי לקבל ומי לא. אין עושים שינוי לפי האדם ולא תוך כדי תחרות כפי שמייק ציפה, עם כל הכבוד לפועלו בארץ ובחו”ל, אלא לפי העיקרון והתקנון. אכן אחרי כן התקיימו דיוני עומק תוך הבנת הבעיה והפתרון והתקבלה החלטה לבצע שינויים. הזלזול המשתמע מאמירותיו כלפי ההנהלה המשקיעה זמן רב לטובת האקדמיה וקידומה אינו ראוי לתגובה”.

אני פוגש את בורשטיין בחול המועד פסח, יום לאחר שכאן הציגו בשידור חוזר את “הקומדיאנטים”, סרטם התיעודי המהולל של אושרה שוורץ וארנון גולדפינגר העוסק בו ובהוריו, ליליאן ופסח בורשטיין, מענקי התיאטרון היידי.

מייק גדל עמם בניו יורק, ואז עלה בגיל שמונה לישראל. “באתי בג’ינס, וכל חבריי לספסל הלימודים היו צברים עם מכנסיים קצרים וסנדלים. לא אשכח איך ביום הראשון לבית הספר, יצאתי בחצר להפסקה וישר כל הילדים התנפלו עליי. הם התחילו לצעוק ‘אמריקאי, אמריקאי’ ודחפו אותי לגדר”, הוא משחזר. “ברחתי, רצתי הביתה להורים ואמרתי להם ‘הילדים האלה חיות טרף’. אבא שלי הלך איתי למנהל, שאמר לו – ‘מר בורשטיין, אנחנו במדינת ישראל, אנחנו צריכים לתת לילדים האלה חופש, כי יום אחד, כל אחד מהם יילחם בצבא על קיומנו, אז אין מה להתייחס אליהם בכפפות של משי”.

לו היו עמנו, מה הוריך זיכרונם לברכה היו אומרים על “אזימוט”?

“אבא שלי היה הגיבור שלי. הוא גרם לכך שאמשיך כשחקן, כי בתור נער בכלל לא הייתי בטוח בזה, וחשבתי אולי להיות אדריכל או עורך דין. אמא שלי, כמו כל אמא, מה שלא עשיתי היה טוב מבחינתה. אני בטוח שהם היו גאים בי”.

הנושא הזה כמובן כבר נטחן מכל עבר, אבל אני לא יכול לדבר איתך בלי להזכיר את “קוני למל”.

“לא מזמן, הנשיא רובי ריבלין הגיע לאל.איי, ואני היחיד שהוא הזמין למפגש אישי. ישבנו משהו כמו חצי שעה, ולא אמרנו מילה על פוליטיקה. הוא אמר לי שגדל עליי, משהו שאני כל הזמן שומע, מכל הגילאים – זה כבר דור רביעי של ישראלים שאומרים לי את זה. מה שקרה עם קוני למל חוצה את כל העדות והמגזרים. הוא חסיד אשכנזי, אבל גם עירקים ותימנים לקחו אותו ללבם. מה שקרה לי איתו זה מה שקרה לדסטין הופמן אחרי הצלחת ‘הבוגר’, אם כי אני הסתפקתי במשכורת של חמשת אלפים לירות ועד היום לא ראיתי גרוש אחד של תמלוגים”.

במובן מסוים, “אזימוט” הוא סגירת מעגל שלך עם מצרים. הרי ל”קוני למל” היו שני המשכונים: “קוני למל בתל אביב” (1976) ו”קוני למל בקהיר” (1983), שהיה הסרט הישראלי הראשון שצולם בשטחי שכנינו לאחר הסכם השלום עמם.

“היינו נאיבים בזמנו. הגשנו את התסריט לאישור של משרד הצנזורה המצרי. האישור כמובן בושש להגיע, וכבר היה צריך להתחיל לצלם את הסצינות בקהיר, אז נסעתי לשם כתייר עם הדרכון האמריקאי שלי ולקחתי עמי במזוודה את המצלמה של צלם הסרט, ניצ’ו (נסים ליאון) הגדול. הגעתי לביקורת דרכונים והפקיד אמר לי ‘אין לך ויזה’. אמרתי ‘אבל לא צריך ויזה’. אמר ‘תן לי 150 דולר’. נתתי ונכנסתי.

“נסענו לגיזה ואמרנו שנעמיד פני תיירים שמצלמים. רק שאסור לצלם, אז בא מדריך תיירים עם גמל ולקח חמש דולר ואז הלך לשוטר מצרי וחזר עם פתק ואמר ‘יש לכם עשרים דקות לצלם’. ואז, בחיים לא אשכח את זה: עמדתי מול הספינקס, והגיע אוטובוס שיורדים ממנו תיירים ישראלים והם התחילו לצעוק ‘קוני למל, קוני למל’ וצילמו אותי. השוטר המצרי התחיל לחשוד, אז ברחנו משם. את חומרי הגלם המצולמים כבר שלחנו מהשגרירות בדואר דיפלומטי”.

מקלל בספרדית. מייק בורשטיין (צילום: ראובן קסטרו)

ובחזרה ל”אזימוט”: למען האמת, מזמן לא פגשתי קולנוען החפץ בהצלחת סרטו כמו בורשטיין, וכל כך משתוקק לדעת איך הציבור יגיב אליו. “תמיד אמרתי שאני לא עובד בשביל עצמי, אלא בשביל הקהל. בלעדיו, אני לא קיים”, הוא מודה. “חוץ מזה, אני מקווה שהסרט יחזיר את ההשקעה, כדי שהמשקיעים יאמינו בפרויקטים הבאים שלי. אני לא יודע כמה עוד אוכל לקפוץ על במות, אז אני רוצה לפתח את הקריירה כבמאי וכבר יש לי כמה תסריטים נוספים שהייתי רוצה לביים, אבל בשביל שזה יקרה, צריך ש’אזימוט’ יצליח”.

אתה חושב לחזור לארץ?

“יש לי שני ילדים ושלושה נכדים. בגללם נשארתי בלוס אנג’לס כי לא רציתי שיגדלו בלעדיי, אבל עכשיו הנכדים בני שש ו-11 ואני חושב שאנחנו בשלב שבו נוכל לחזור לגור בישראל ולבקר אותם בקליפורניה מדי פעם. אני כל כך אוהב את המדינה הזו. הייתי בכל העולם, אבל כמה נוח לי כשאני מגיע ארצה”.

אתה מדבר כל כך הרבה שפות – לא רק עברית, אנגלית, ידייש וגרמנית אלא גם עוד כמה, בהן ספרדית וצרפתית, עדות לתקופות בהן חיית בצרפת ובארגנטינה. באיזו שפה אתה חולם?

“אני לא חולם במילים. אני חולם בדימויים”.

ובאיזה שפה אתה מקלל?

“ספרדית, זה הכי עסיסי. ‘איחו דל פוטה’….”

מה המשפט האהוב עלייך ביידיש?

“א? מענטש טרא?כט און גא?ט לא?כט. האדם חושב ואלוהים צוחק. זה בעצם מה שקורה בחיים. אתה יכול לחשוב מהיום עד מחר, אבל בסופו של דבר הכל כתוב בשמים”ת

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*