דיעות

המוסלמים שחיים בגיהנום מאת מרדכי קידר  

הפיגוע המחריד בסיני בשבוע שעבר זיעזע את המזרח התיכון לרגע. ואז החיים המשיכו כרגיל. הרי בסך הכל מדובר בסופים

 

הגורל רודף, אך אין מה לברוח | Alisdare Hickson, flickr

את דרכי בחקר העולם הערבי והאסלאמי התחלתי לפני יותר מחמישים שנה, כשהוקסמתי מהמורה לערבית, דב עירון ז”ל, בבית ספר תיכון עירוני ב’ (“צייטלין”) בתל אביב. מאז השיעור הראשון בתחילת ספטמבר 1966 הבנתי שאנחנו עוסקים בתרבות שונה לחלוטין מהתרבות שבה גדלתי, והלשון הערבית היא רק מפתח להיכנס אל עולם שונה, אשר מתנהג באופן שמחייב לימוד והבנה.

התחושה שמדובר בתרבות שונה הלכה והתגברה במהלך שירותי הצבאי (25 שנים) בחיל המודיעין. ואף על פי כן, ההגעה אל מעמקי התרבות הערבית והאסלאמית התרחשה רק באקדמיה. שבה אני חי כבר 23 שנים. המחקר מאפשר לקהילת החוקרים להגיע אל שורשי התרבות, מקור הבעיות, מעיין הצרות אבל גם אל המקום שממנו נובעים הפתרונות. במאמריי אני מנסה לשתף את קוראיי בתובנות המבוססות על המחקר והמסקנות העולות ממנו.

השבוע החולף, השבוע האחרון של נובמבר 2017, נתן לנו עוד הזדמנות כואבת ועצובה להעלות שאלה תרבותית שקשה לענות עליה, והיא האפתיה והאדישות שבה מתייחסים במזרח התיכון להרג המונים בידי בני האזור או בידי מעצמות גדולות וחזקות.

עוברים לסדר היום

ביום שישי האחרון היינו עדים לפיגוע ענק ממדים בעיירה ביר אל-עבד שבצפון סיני, ליד אל-עריש שתושביה בדווים, כאשר קבוצה של חמושים, המשתייכים כנראה שלוחת דאע”ש בסיני, תקפה בירי ובפצצות מאות אנשים. הירי בוצע אל עבר המתפללים שהיו במסגד אל-רוודה (“הגן”) בזמן שהתפללו את תפילת הצהרים, התפילה החשובה במהלך השבוע האסלאמי. הם הרגו 305 אנשים, נשים וילדים, כולל משפחות שלמות, ופצעו יותר ממאה. הרג אכזרי שכלל וידוא הריגה מזעזע.

התקשורת הערבית התמקדה באירוע במהלך יומיים, תוך שהיא מביאה את נאומו של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי, שהכריז על שלושה ימי אבל רשמיים במצרים. א-סיסי אף איים ב”הפעלת כוח נורא ואיום” נגד הג’יהאדיסטים בסיני. פרשנים ייחסו את הפיגוע לעובדה שהמתפללים היו מהזרם הסופי, הזרם היותר רוחני של האסלאם, שזרם הסלפי רואה בו סוג של כפירה. סיבה נוספת שהוזכרה הייתה סירוב אנשי העיירה לשתף פעולה עם הג’יהאדיסטים והסיוע שהם מגישים לצבא מצרים.

מה שמעניין אותנו כאן זו בעיה שהעלה שריף בדיע א-נור בעיתון אלאהראם ביום שלישי השבוע,  במאמר תחת הכותרת: “למה המצרים לא מביעים אהדה לחללי אלעריש?”. במאמר מתאר הכותב את המרחב הציבורי המצרי ביומיים אחרי הפיגוע: הרחובות מלאים, החנויות גדושות בקונים, אנשים יושבים בבתי הקפה ובמסעדות ומביטים במשחק כדורגל. עסקים כרגיל, אף הפגנה, שום שלט נגד רוצחי ההמונים שרק אתמול פעלו שוב באופן נורא כל כך על אדמת מצרים.

הכותב משווה את האדישות הציבורית כלפי הפיגוע בסיני לסערה שהייתה קמה בציבור אילו הישראלים – שלדבריו הם מכובדים יותר מהמכוערים שרצחו את המתפללים – היו הורגים עשרה מתפללים ולא שלוש מאות. הוא שואל: כמה הפגנות היו פורצות לרחובות? למה אף אחד לא מפגין בגלל מה שקרה בסיני? האם משום שחלקנו רואים בסיני ארץ רחוקה? האם הבדווים אינם אזרחים מצריים? למה רגשותינו קהים אל מול מה שקרה בביר אל-עבד? אם, חס וחלילה, יהיה פיגוע בקהיר וייהרגו בו שישה אנשים בלבד, האם לא נרעד כולנו מפחד?

בקהיר עסקים כרגיל | Simon Matzinger flickr

הכותב משיבגם משיב. לדבריו, הבעיה איננה בשלטון, במודיעין או בצבא (כמו שטוענים פרשנים) אלא בנו, העם המצרי, שכן אנחנו – העם – חייבים להיות המחסום בפני הטרור. למה אין בבתי הספר שיעור המסביר כיצד את הדעות הג’יהאדיסטיות המזיקות ואיך עלינו להגן על עצמנו מפניהן? למה במכללות ובאוניברסיטאות אין שיעורי חובה המקנים לתלמידים את האידיאולוגיה הלאומית שתפקידה לעקור את הרעיונות ההרסניים הללו?

השיח הדתי במצרים, על פי טענת הכותב, עוסק בשטויות כמו חיבוט הקבר, סימני אחרית הימים, תכונות המשיח, תיאור השטן, פתרון חלומות והלכות נשים. הכותב שואל: מי אומר שזה האסלאם? מי אחראי לסילוק השכל והתבונה מהשיח הדתי? התקווה מצויה בצעירים המשכילים, שכן ההשכלה היא המחסום בפני תקוות הקיצונים הרואים במשכילים כופרים. אבל לא דרושה רק השכלה טכנית, אינסטרומנטלית, כמו רפואה והנדסה, (איימן אלזואהירי, מנהיג אלקאעדה הוא רופא) אלא השכלה רעיונית המגיעה אל נבכי הנפש ובסיס האישיות, במטרה לחסן את האדם מהרעיונות ההרסניים של האסלאם שהתנחלו בלבבות של יותר מידי אנשים.

הכותב איננו מפרט, אך בכוונתו לומר שהרעיונות ההרסניים המוטבעים בשיח הדתי האסלאמי – הפגום לדעתו – רואים במאמין הסופי כופר ומקבלים את הג’יהאדיסט כלוחם האסלאמי האמיתי. הם רואים את עורף הראשים כמחזיר עטרת האסלאם ליושנה, ואת רוצח ההמונים כמשיב תפארת המאה השביעית למקומה הראוי במאה העשרים ואחת. לכן אם הטרוריסטים של סיני רוצחים יותר משלוש מאות מוסלמים סופים כשהם מתפללים במסגד, זה לא נורא ואפשר להמשיך בשגרת היום.

נביא האסלאם, מוחמד, מצוטט בחדית’ (אִמרה המיוחסת לנביא מחמד): “אומתי תתפלג לשבעים ושלוש עדות, אבל רק אחת מהן תימלט מהגיהנום”. החדית’ הזה חוּבּר על רקע הפלגנות בעולם האסלאמי והנטיה של כל פלג לומר על עצמו שהוא היחיד הצודק וכולם טועים זולתו. לכן הוא יהיה בגן עדן וכל השאר בגיהנום. הבעיה היא שכל פלג באסלאם אומר על עצמו שהוא צודק וכל האחרים טועים, והפלגים האלימים מוכנים להכניס את כל האחרים לגיהנום, ועכשיו. כך הפלגנות האלימה הפכה לשם המשחק בעולם האסלאמי, שכן היא קיבלה הכשר מהנביא בכבודו ובעצמו.

גזירת הגורל

בעיה נוספת הקיימת במיוחד במצרים היא בעיית הפטאליזם: האמונה בגזירת הגורל, “קדאא וקדר” בערבית. אמונה זו גורסת שכל מה שקורה לנו הוא גזירה אלוהית שאין לנו דרך לעמוד בפניה. אסור לנו לערער עליה, ובוודאי שאסור לנו לבוא בטענות אל האל – היודע כול והמתכנן את הכול – על מה שקורה לנו. גם אם אנחנו נהרגים בידי אחינו המוסלמים. אנחנו לא מבינים את ההיגיון של היושב במרומים, לא יודעים את תכניותיו ולא תופסים את מעשיו.

לכן אם אנחנו חיים בתנאים ירודים (שליש מתושבי מצרים גרים בשכונות לא מתוכננות, בלי מים זורמים, בלי ביוב, בלי חשמל, בלי טלפון, ובלי פרנסה) זה בגלל שזה גורלנו ואין מה לעשות למולו. מכאן נובעת האדישות הציבורית אל מול התנאים הבלתי אנושיים שמיליונים מאזרחי מצרים חיים בהם, ומכאן גם האפתיה, האדישות וחוסר האכפתיות אל מול הרצח הנורא ביום שישי האחרון.

גם תחושת הכניעה לגורל היא תוצאה של השיח הדתי האסלאמי. מרוב המשקל שהוא מעניק ליושב במרומים, לספרו, לנביאו, לדתו, לשריעה שלו, לרצונו ולהנהגתו, הוא משחרר את האדם מאחריות למצבו. הוא מאפס את אישיות האדם והופך אותו ליצור נעדר רצון עצמי, כוח חשיבה עצמאי, וחסר משמעות. לכן לא נורא אם שלוש מאות מוסלמים נרצחים בדם קר בסיני, כמו שלא נורא כשחצי מיליון מוסלמים נרצחים בסוריה במהלך שש השנים האחרונות או מיליון אנשים נהרגים במלחמה בין איראן ועיראק – כפי שקרה בשנות השמונים של המאה הקודמת.

כל עוד ימשיך השיח הדתי הזה לשלוט במרחב הציבורי האסלאמי ימשיך העולם כולו לסבול מתוצאותיו ההרסניות. האסלאם זקוק בדחיפות לרפורמה רעיונית עמוקה שתגדיר מחדש את תפקידו של האדם בעולם, את משקל חייו, בריאותו, הצלחתו ואושרו. כל עוד האדם הוא קרבן לגיטימי של פלגנות עדתית וסובל קבוע של גזירת גורל, ימשיך העולם האסלאמי לסבול מתרבותו שלו. בינתיים פליטי החרב מן מלחמות הבין-אסלאמיות הבלתי פוסקות, מתפזרים בכל העולם ומביאים אליו את ספיחי התרבות האסלאמית שלפיה האדם הוא לא יותר מאבק המטחנה של הגיהנום עלי אדמות.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*