תרבות ואמנות

העיקר זה להנות מהחיים

כל ימיו, הולך הבן אדם בתלם. לומד, רוכש מקצוע מכובד ומקים משפחה בישראל. כלפי חוץ, זורמים החיים על מי מנוחות. בית יפה ומושקע בווסט הוליווד, קריירה יפה וכניסה לעסקים שהברכה הכלכלית לצידם. אבל בתוך הבן אדם, שגדל וצמח בגר והצליח, מתרוצץ כל הזמן ילד קטן. ילד שהרבה לשמוע מאביו את סיפורי הישרדותו בשואה ושיותר מכל, הפנים את תיאורי האב של הנופים הירוקים והפסטוראליים שחלפו לנגד עיניו, בעת שהציץ החוצה דרך חור בדופן הקרון, ברכבת המוות שהוליכה אל הלא נודע. בדמיונו, הוטבעו תמונות בגוונים של ירוק ותכלת, תמונות שלא הרפו ממנו ולא אפשרו לו אף פעם מנוחה.

יום אחד, מחליט הבן אדם ש”די”! הוא כבר יכול  לנטוש את מרוץ העכברים ולהקדיש את יתרת חייו לניסיון להנציח את “תמונות הרכבת” של אביו כפי שהצטיירו במוחו כל השנים ולהפוך אותם לאמנות ויזואלית. במילים פחות מלוטשות: בגיל 44 פורש הבן אדם מעולם העסקים ומחליט להיות אמן.


“כילד”, מספר הבן אדם, “נחשבתי לצייר כשרוני במיוחד ואפילו נשלחתי ללמוד ציור במוזיאון תל אביב, אבל בבגרותי זנחתי את הציור והאמנות בכלל, לטובת הפרנסה. את העניין ה”רוחני אמנותי” הורדתי לאש קטנה מאוד, אבל לא הנחתי לה אף פעם לכבות לחלוטין. יום אחד, בגיל 44, התפרץ האמן שבי ואמר לי, עכשיו תורי”


דוד גב, זהו שמו של ה”בן אדם”, חיפש מדיה אמנותית שמתאימה לאופיו ולצרכיו. “מאחר וכל ימי עסקתי בתחומי האלקטרוניקה והמעגלים המודפסים, היה העולם הוויזואלי שלי מורכב מנוסחאות קבועות, החוזרות על עצמן בכל מיני ווריאציות. למרבה הפלא, התאימו אותן מבנים ויזואליים, לתמונות שנשאתי בדמיוני, ממסע אבי ברכבת המוות. למרות הרקע המוקדם שלי כצייר, חיפשתי מדיה אמנותית ייחודית לי. לא רציתי להיות “עוד צייר”. רציתי להיות אני, דוד גב. בתהליך של ניסוי וטעייה, פיתח דוד טכניקה של שימוש בזכוכית ופלסטיק, לשם יצירת חזיונות צבעוניים ומקוריים, שלא דומים לשום דבר אחר. התהליך אותו המציא דוד, מצוי כרגע בהליכי רישום פטנט ומטעמים מובנים, אי אפשר לספק לגביו פרטים טכניים. אבל בסופו של דבר, אמנות אמורה לעמוד במבחן התוצאה, ובעניין הזה – היופי, הוא בעיני המסתכל.

בתחילת דרכו האמנותית, השתמש דוד בשילוב של משטחי אקריליק צבעוניים, שעליהם הדביק בצורה גיאומטרית יצירות בגודל כרטיסי ביקור, שכולן יחד, מהוות יצירה אחת שלמה והמבטאות את הזרימה של הצבעים והצורות שהתקבעו במוחו כתוצאה מסיפורי מסע המוות של אביו.

“עם הזמן, תוך כדי תהליך היצירה, כנראה בתהליך תרפיוטי, הלך נושא השואה ושקע וצפה ועלתה היצירה האמנותית לשמה. הגוונים התחילו להשתנות ולהיעשות יותר ויותר עשירים וחמים. פתאום היה לי דחף לפרוץ החוצה מתוך “מרובעות”  המהנדס שבי, לסגנון אמנותי אחר, תוך שימוש באותם כלים טכניים, התחלתי להתעניין במדיה הדיגיטלית ובשילוב חמרים חדשים כמו זכוכית ואלומיניום ביצירותי”.

בינתיים התחיל דוד להציג את יצירותיו בתערוכות וגלריות לאמנות. זוהי השנה השלישית ברציפות, שיצירותיו של דוד נבחרו בין עשרות אלפי יצירות שהוגשו, להיות מוצגות בתערוכת החוצות היוקרתית של העיר סנטה מוניקה.עוד הציג דוד בניו יורק, אירופה וישראל, כשיצירותיו מושכות תמיד את תשומת לב המבקרים.

“בתהליך ההתבגרות שלי כאמן” אומר דוד, התחלתי להרגיש שלא די לי שהיצירות שלי יהיו תלויות על איזה קיר כקישוט, שעם הזמן הופך להיות חלק מהחלל שבהן הן נמצאות ושעם חלוף הזמן, מפסיקים להתייחס לקיומן. אני רוצה יותר מזה! עלה בדעתי ליישם את הטכניקה שלי לשם יצירת כלים מעוצבים, דו ממדיים לשימוש יום יומי. שטיחים, כלי בית, כלי אוכל, ציפויי קיר, מצעים  ועוד. בצורה כזאת, תהפוך האמנות שלי למשהו שמשרת את האדם על בסיס יום יומי ומעניק לחייו יופי וצבע שאולי ישפרו במשהו את מצב הרוח הכללי”.

דוד לא מכחיש, שאחרי שבע שנות עיסוק באמנות טהורה, הוא חייב לחזור ולהתפרנס. “הרזרבות קצת נשחקו משהו, עקב המצב הכלכלי ובעקבות התפרקות התא המשפחתי. החלום לעסוק באמנות “נטו”, יצטרך לחיות איכשהו בשלום עם עיסוקים מעשיים יותר. “אבל” אומר דוד ומחייך באופטימיות, “העיקר זה לההנות מהחיים”.

Your Comment/התגובה שלך