עיתונאית מת”א ייסדה בבירה הגרמנית מגזין בעברית, שמופץ ל-2,000 מנויים ובתי עסק. הגליון האחרון לא פסח על רעשי הרקע שנשמעו בישראל על ההגירה
כשבן זוגה של טל אלון ניסה לשכנע אותה לעבור מתל אביב לברלין הוא עשה טעות של טירונים ולקח אותה לביקור שם בחודש פברואר, בעיצומו של החורף. “אמרתי לו שאין שום סיכוי שאני אגור בעיר הזאת אי פעם”, נזכרה השבוע אלון בחיוך.
בשבוע שעבר, ארבע שנים אחרי שעברו לברלין עם שני ילדיהם, עלתה אלון על הבמה בכנס ראשון מסוגו שנערך בברלין, שבו נפגשו סטארטאפיסטים יהודים צעירים מישראל ומאירופה. היא באה לשם כדי להציג את הסטארטאפ הייחודי שלה: “שפיץ”, מגזין בעברית שרואה אור בברלין ומיועד לקהילה הישראלית שחיה בעיר.
אלון, בת 38, היתה דמות חריגה בכנס, שנערך ביוזמת ארגון “לידל” של הקונגרס היהודי האירופי והפגיש אנשי הייטק יהודים. מטרת הכנס, כפי שאמר ד”ר משה קנטור, נשיא הקונגרס, היתה “לסייע לצעירים יהודים באירופה להתחבר לזהותם היהודית, דרך מודלים של חדשנות עסקית והצלחה”.
מייסדת המגזין “שפיץ” , טל אלון. צילום: אולף קונמן
בין המצגות המפוארות והניחוח ההייטקיסטי, אלון באה לשווק מוצר מהדור הישן: עיתון מודפס. לאלון, שעבדה עד לפני כמה שנים בתפקידי עריכה ב”ידיעות אחרונות” וב”מעריב”, הבחירה בדפוס היתה טבעית. “הפרינט הוא חלק מהסיפור”, היא אומרת, “הוא ההוכחה לכך שהמוצר שלנו קיים פיזית כסממן מוחשי לדבר מרתק שמתרחש פה”. ה”דבר” שאליו היא מתייחסת הוא הנוכחות הישראלית הגדלה והולכת בברלין, אשר עלתה לאחרונה שוב לכותרות, בעקבות הביקורת שהטיח שר האוצר יאיר לפיד בכ–20 אלף הישראלים שבחרו לחיות שם.
“שפיץ” רואה אור אחת לחודשיים. בגיליון האחרון שלו, השביעי במספר, שהודפס בחודש שעבר, התייחסה אלון לרעשי הרקע שנשמעו מארץ הקודש. “הדיון הזה לא באמת קשור אלינו”, כתבה לקוראיה. “ברלין היא ה־ZOO, ואנחנו הכלוב האטרקטיבי של השימפנזים”, הוסיפה, בהתייחסה ל”תיירים שבאים להשקיף עלינו”. אלון, שמכירה היטב את הקהילה הישראלית בברלין, מצטערת על מה שהיא מתארת כהחמצה של הזדמנות לדיון אמיתי ומעניין בתופעה. “במקום זה, הדיון הפך לקלישאתי, טחון, מאוס ודיכוטומי”, היא אומרת, “ישראלים בברלין נהפכו לסמל שמעוצב בהתאם למטרה ולצורך של האייטם, ולא קהילה של אנשים עם התלבטויות, מורכבויות, ניואנסים, וכל הפרטים המיותרים האלה שהופכים את החיים של כל אחד ואחת – בברלין, בתל אביב או בכל מקום אחר – לפאזל מרובה חלקים”.
החוויה האישית שלה שונה מזו של הרבה ישראלים שנוהרים לברלין בשל קשיי הקיום בישראל או בגלל המיאוס שהם חשים כלפי הנהגתה. “לא עברנו לפה כי היה לנו נורא קשה בארץ או כי נמאס לנו. לא באתי לפה בגלל שכר הדירה הזול או המוצרים הזולים בסופר. להפך: היו לנו אחלה חיים בתל אביב. היתה לי משרה טובה ובטוחה, המשפחה שלי גרה בתל אביב, היו לנו חיי חברה טובים”, היא אומרת. “עברתי בשביל החוויה, ההרפתקה, הרצון להרחיב אופקים, להכיר עולמות חדשים ולפתוח לעצמי הזדמנויות, כסוג של עוד פרק בחיים”.
בתחילת הדרך, כשרק נחתה בעיר האפרורית והקרה, שאליה באה בעקבות בן זוגה האמן, יצרה לעצמה בועה מגוננת שאיפשרה לה לגור בברלין אך להרגיש בתל אביב. היא עשתה זאת באמצעות עבודתה כעורכת תוכן וכתבת שמבלה את מרבית שעות היום מול המחשב והאינטרנט שחיברו אותה לקולגות מישראל. “במידה רבה זה עבד”, היא אומרת. “חייתי בשני המקומות במקביל. בברלין עשיתי כל מה שהייתי חייבת לעשות – לרשום את הילדים לגן ולבתי הספר, לקנות בסופר וללמוד גרמנית – אבל מבחינה מקצועית הייתי לגמרי בישראל”.
אחרי שנתיים הבינה שצריך לצאת מהבועה והקימה את “שפיץ” כדי להתחבר לקהילה המקומית – הישראלית והגרמנית. המגזין, היא אומרת, לא נועד לשמר את הבועה, אלא “בראש ובראשונה לשמש גשר לדוברי עברית בנושאים הקשורים למרחב הברלינאי והגרמני”. גם שמו של המגזין, “שפיץ”, הוא סוג של גשר בין גרמניה לישראל. “זו מלה שזלגה מגרמנית – ויש שיאמרו מיידיש – לעברית, ובכך מסמלת את קשרי הגומלין ביניהן. שפיץ זה משהו חד ומחודד, מישהו מעולה בתחומו”, נכתב באתר המגזין בכתובת http://spitzmag.de, שם גם ניתן לקרוא את כל גיליונותיו.
היום הוא מופץ בחינם ל–250 מנויים שמקבלים אותו הביתה וב–1,750 עותקים נוספים שמפוזרים בבתי עסק ישראליים ויהודיים ברחבי העיר. היום, לדבריה, “‘שפיץ’ הוא מקום שאתה מרגיש בו בבית. זו המקבילה התקשורתית של ללכת לאכול חומוס בחוץ לארץ”
שער הגיליון הראשון של “שפיץ“.
על השער של הגיליון הראשון, שראה אור בקיץ 2012, התנוסס הכיתוב: “לא לבד בברלין”. הכתבה המרכזית תהתה “האם אפשר לדבר על ‘קהילה ישראלית’ בברלין”? וסיפרה על מפגשים חברתיים, חוגים לילדים בעברית, ספרייה, תוכנית רדיו ותנועות נוער ישראליות בבירת גרמניה.
