דיעות

הציר טראמפ-נתניהו מכתיב לעולם כללי משחק חדשים מאת אלוף במיל’ גרשון הכהן

במשך שנים נשחקה תפיסת הביטחון המערבית, בתהליך הדרגתי שהעדיף קניית שקט בטווח הקצר במחיר עימות קשה בטווח הארוך • הנכונות של נתניהו וטראמפ לשרטט קווים אדומים ולעמוד בהם משנה את המשוואה • ההליכה על הסף יוצרת סיכון, אך גם הרתעה שמשמשת כגורם מייצב • פרשנות

 פגישת נתניהו טראמפ בדאבוס, שוויץ // צילום (ארכיון): עמוס בן גרשום לע”מ

טילי S-300 רוסיים באיראן. קו אדום מבחינת ישראל // צילום: אי.פי

בין החלטתו הדרמטית של הנשיא טראמפ לביטול הסכם הגרעין לבין תעוזת מדינת ישראל בעימות אקטיבי עם כוחות איראניים בסוריה – לפי פרסומים זרים – קיים מכנה משותף. שני המהלכים מבטאים תפנית מן הדרך שהתקבעה במדינות המערב בעשורים האחרונים כבחירה כמעט בכל מחיר בשימור שגרת היציבות.

תפיסת הביטחון הלאומי במדינות המערב הוצבה על משולש מושגי יסוד: ביטחון, יציבות, שגשוג. אלא שבהלך הרוח שהלך והתקבע כמדיניות לשימור היציבות והשגשוג הכלכלי, ניתנה במקרים רבים העדפה על פני נקיטת צעדים לשימור הביטחון. מתוך חשש לאובדן היציבות הכרוכה בכניסה לעימות צבאי, מדיניות הביטחון במדינות רבות ואף בישראל הציגה עצמה כבוחרת בנתיב השלום, בעוד שלמעשה בחרה בנתיב הקונה עוד יום של שקט במחיר עימות קשה יותר בעתיד.

בכל יום קיימות סיבות חדשות להעדיף דחייתו של עימות לזמן אחר, ההתמודדות הנדרשת מוכחשת והאיום מתעצם. כאן מתלכדות החלטת הנשיא טראמפ ותעוזת מדינת ישראל בהתנהלות על סף תהום המלחמה בחזית הצפון. מנהיגי שתי המדינות בחרו לשים קץ להכחשת האיום, ולדחיית הכורח להתמודד מולו באופן ישיר.

הזיקה בין שני האירועים קשורה גם בחיבור האסטרטגי המתקיים מבחינת איראן, בין מומנטום החתרנות האזורית המובל על ידי משמרות המהפכה לבין פרוייקט הגרעין. הזיקה בין השניים דומה לזו המתקיימת בין הלוליין בקרקס לבין רשת הביטחון כמערכת אחת. ברשת לכשצעמה אין עניין, היא חשובה בתעוזה שהיא מאפשרת לפעולת הלוליין. בהיבט זה הדרישה הישראלית למניעת ההתפשטות האיראנית בסוריה, מצטרפת להחלטת הנשיא טראפ לביטול הסכם הגרעין כמאמץ אסטרטגי מסונכרן.

פרופסור ישראל אומן, חתן פרס נובל, נוהג להסביר במושגי תורת המשחקים כי בנות הברית צרפת, בריטניה וארה”ב אשמות בתהליך שהוביל למלחמת העולם השנייה יותר מהיטלר. אשמתן נעוצה במדיניות ההתעלמות והרפיון שנקטו, בשנים שקדמו למלחמה, מה שלא רק אפשר לגרמניה להתעצם בבניין כוחה הצבאי, אלא אף עודד את תהליך קבלת ההחלטות של היטלר בהאצת תעוזתו בהליכה על הסף. הצעד שביטא הנשיא טראמפ, כמו ההעזה של מדיניות הביטחון הישראלי בנחישות העמידה על שימור האינטרסים האסטרטגיים שלנו במרחב הסורי, מגלמים מבחינת התיאוריה של אומן, תפנית נכונה ונחוצה.

נכסיותה של מדינת ישראל לארה”ב ולרוסיה כגורם אזורי ממצב, תלויה בנקודת מבט זו, גם בפוטנציאל אי היציבות שהיא יכולה לחולל. בעצם התעוזה להפעיל כוח, גם כשהדבר כרוך בהתנהלות על סף ההידרדרות למלחמה, יש פוטנציאל התדרדרות אבל גם פוטנציאל מייצב. המדיניות הישראלית נבחנת בעת הזו בשיקול הדעת המדויק לשימור שיווי המשקל הרצוי, בין סיכוני ההתדרדרות לבין שימור וקידום האינטרסים החיוניים. כאן מצוי ההסבר לנחיצות ביקורו של ראש הממשלה נתניהו במוסקבה. ישראל לבדה אינה יכולה להשפיע על עיצוב הסדר החדש בסוריה. אבל היא יכולה להציב גורם מפריע אם האינטרסים שלה לא יקבלו במוסקבה ובוושינגטון את הקשב המתאים.

   

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*