יהדות

זיכרון מכונן חמלה מאת אראלה ידגר

בעוד פרשת בא מציבה במוקד היציאה ממצרים את ההכרה בכוחו של ה’, נחמה ליבוביץ’ לקחה זאת לכיוון המוסרי־חברתי. בעקבות פירושיה לגלות מצרים

רבים מהכותבים מבוא לפירושיהם מתארים בו עקרונות יסוד של הספר המפורש. והנה, במבוא לספרה “עיונים חדשים בספר שמות” מציעה נחמה ליבוביץ’ מוקד זיכרון ליציאת מצרים. במהלך בחינת כוונת ההשגחה הא־לוהית בגלות ישראל במצרים היא דנה במשמעות החינוכית של חווית השעבוד והגֵרות (עמ’ 12).

לדעתה, ההסבר לכך טמון “באותן המצוות המביאות את גלות מצרים ועבדות מצרים כהנמקה למצוות”, הווה אומר: במצוות המנומקות במשפט “כי גרים הייתם בארץ מצרים” – המזהירות מפני הפגיעה בגרים, לרבות גר תושב (רש”י שמות כב, כ), ועיוות דינם; ואלו המנומקות במילים: “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים”, והעוסקות בחובת ההכלה של הנצרכים, המעמדות הנמוכים והזרים, בתמיכה בהם, בשיתופם בקהילה ובשמירה על זכויותיהם. התכלית של הגרות והעבדות במצרים היא, אפוא, לכתחילה, עיצוב הרגישות המוסרית, שתתבטא ביחס לחלש, לעבד ולגר.

איור: מנחם הלברשטט

יציאת מצרים אינה רק מעבדות לחירות אלא “מתרבות של עבדות” ל”תרבות של חירות” (“אנכי”, 227). הראשונה מקיימת את שלטונה על ידי ניצול נתיניה והפיכתם לעבדים נעדרי זכויות, בעוד השנייה מתייחסת בכבוד לכל חבריה לרבות ה”אחרים” שבתוכה ושסביבה, דווקא מתוך קבלת עולו של ה’.

החוויה שביסוד הזיכרון

והנה, בפרשת בֺא מצווה התורה על זיכרון יציאת מצרים, באמצעות מצוות ייעודיות, קביעת החג והפולחן “לזיכרון” לדורות וחינוך הבנים. הזיכרון ממוקד במהלך הפיכת ישראל מעבדים לבני חורין ביציאת מצרים. תכלית הזיכרון לבסס את הקשר הנצחי בין ה’ לישראל, את מחויבותם לקבלת עול שמים – הכרת כוחו של ה’, השגחתו, בחירתו בישראל כעמו והגנתו עליהם, בגילוייהם במכות מצרים ובפסיחת ה’ על בני ישראל במכת בכורות – ואת היציאה מעבדות לחירות לאומית, ולחירות הדתית שבעבדות לה’. הפסוק החוזר, “כי ביד חזקה/בחוזק יד הוציאנו/הוציאך ה’ ממצרים” מציין שהגאולה אינה מובנת מאליה. היא גילוי כוחו של ה’ בטבע ובהיסטוריה. זאת, על ידי “המחזה” חוזרת של סמלי ההיגאלות בשלושה ממדים: הנכחת החוויה, מסירת ידע, מתן משמעות.

נחמה אינה חולקת על מוקדי הזיכרון שבפרשת בֺא. הם מופיעים בעיוניה (כגון: עמ’ 152־155; 167־168; 218; 226־227), אך היא סבורה שיש להנכיח את היסודות המוסריים הכלולים בהם.

שנית, היא מעידה על כך בהשוואתה לנימוקו של איוב ליחסו לעבדו. באיוב, “הרעיון המופשט של השוויון העקרוני בין בני אדם כיצורי א־לוה” ואילו בתורה “מנומקות המצוות המגינות על העבד בהזכרת החוויה הממשית אשר עברה על האומה עצמה והיא חרותה על לוח לבם, חווית עבדותם והשפלתם” (עמ’ 12).

נחמה מעמידה כנגד הרעיון המופשט שביסוד עמדת איוב את החוויה שביסוד הזיכרון, וכנגד עקרון השוויון את האחווה והחמלה. היא שמה בפי איוב את הרעיונות האוניברסליים־אינדיבידואליסטיים בני זמננו, ומציגה לעומתם את החוויה היהודית, הלאומית והדתית: ערכי האדם והאומה נטועים בעיצובה במצרים. בכך מעידה נחמה שתביעתה המוסרית אינה נובעת מאימוץ התפיסה הליברלית, אלא מנקודת מוצא דתית, על בסיס זהותה ההיסטורית.

כך יש להסביר אפוא את בחירתה בזיכרון החלופי במבוא לספרה. המהלך של פרשת בֺא בונה תודעת זהות, שייכות, נבחרות וייעוד, בקשר שבין האדם למקום, לאור השתקפות האירועים בסיפור. נחמה מוסיפה את היחס שבין האדם לאדם, תובעת על יסודו את הפנמת התודעה החברתית, המשתקפת בהלכה; ובעוד פרשת בא עוסקת בהצלה, נחמה מתמקדת בהשלכת חווית השעבוד על חובת החמלה.

סכנת הכוח הלאומי

נחמה חיה בישראל, בתודעת הגאולה, והיא בוחנת את יציאת מצרים ממקומה בעת התקומה. היא יודעת שלא תמיד הזיכרון מספיק. יש והשנאה שסבלו אדם ועם בעברם אינה מונעת מהם מלפגוע בזולת בעת היכולת, ויש שעובדת היותם מקופחים בעברם ממריצה אותם לקפח את זולתם הנתון תחת מרותם. לכן, לדעתה, מוסיפות מצוות התורה איום על לוחץ הגר ואזהרה מפני ענישת ה’ מידה כנגד מידה (עמ’ 277־294), בידיעה שהם משמעותיים רק על בסיס החוויה ההיסטורית שנצרבה בנפשו.

היא קוראת את המהלך של פרשת בֺא, שהוא מעבדות לחירות לאומית, לאדנות (“בני מלכים”) ולעבדות לה’ – המגבילה את תחושת היהירות הפוטנציאלית. וכן, מגרות לאזרחות, לריבונות, וחזרה לתודעת “גר ותושב”: “כי לי כל הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי” (ויקרא כה, כג). היא יודעת שהאדנות עלולה להתחלף ברודנות, והריבונות – ברכושנות ובהתעלמות מזכויותיו וצרכיו של החלש.

לחיי העבד במצרים אין ערך, ואילו לחיי עבד ה’ ערך רב. הוא גם “ממלכת כהנים”, בנו בכורו של המלך. ודווקא  התמסרותו לעבדות לה’ עשויה להצדיק בעיניו את אדנותו על האדם והארץ, ולהעלים מאוזניו את צעקת הנלחץ. והיא טוענת, בשם הרמב”ן, שאדנות ועבדות אינן תלויות גנטיקה אלא תלויות מצב. ייתכן מצב שבו ישראל יהיו “מצרים” והנשלט “ישראל”, ואז ינהג בהם ה’ כבמצרים (288־289) – טענה המחייבת שחזור החוויה ההיסטורית, שבלעדיה לא יובן הרמב”ן. והיא מבינה שבמהלך עיצוב העם חשוב לחזק את הזהות, השייכות והגאווה הלאומית, וכך גם בהיותו בגלות. אך בארץ, חובה להדגיש את סכנות הכוח הלאומי והדתי הנובעות מהן.

ובלשונה: “אפשר אולי לשער, שזהו טעם גלות מצרים בראשית היווצרות האומה, וזהו טעם שבתם בבית עבדים וטעם גזרת גירות ועינוי לפני מתן תורה ולפני בואם לארץ היעוד – שירגישו הם בבשרם מהי עבדות ומהי השפלה, ומהו היות נתון לחמס ולגזל ולשלטון האדם באדם לרע לו” (עמ’ 13).

בדור של התרופפות הזהות והשייכות היהודית חשוב להרבות במסר של פרשת בֺא. אך לא פחות – להנכיח את התביעה של נחמה, מורתנו הגדולה.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*