קהילה

/חגי עמית"בברלין אין זהב על הרצפה, אבל מי שעובד או לומד – המדינה דואגת לו"

לשלם שכר דירה של 400 יורו בחודש מבלי להיות תלויים בגחמות של בעל הבית, לקבל השלמת הכנסה מהמדינה ובסוף היום לשתות ליטר בירה ב-11 שקל ■ ישראלים המתגוררים בברלין מספרים לכתב Markerweek מה משאיר אותם שם, ולא מבינים מה יאיר לפיד רוצה מהם

מ עולם לא העליתי על דעתי לגור בגרמניה. עם סיום השירות הצבאי דווקא פינטזתי רבות על מעבר לחו”ל – פריז, לונדון וניו יורק נראו אז כמו יעדים ראויים בהחלט למגורים של שנה־שנתיים. אבל ברלין? לסבול את השפה הגרמנית, את בני האומה ששמם יצא למרחוק כבעלי מזג קפדן, נוקשה ובלתי נעים? לא אופציה. בעיקר כשמחברים לכך את עניין השואה.

הגישה הזו שלי, כמו אצל ישראלים רבים, השתנתה בשנים האחרונות. הבאזז הברלינאי בישראל עושה את שלו. עיר תוססת, עם הסצינה האמנותית הערה ביותר באירופה, כזו שקל ונעים לחיות בה.

לכן, כששר האוצר יאיר לפיד הפנה את עיניו לבירה הלא רשמית של האיחוד האירופי והטיח ביקורת נוקבת בישראלים שבוחרים להעתיק אליה את מקום מושבם, הבנו שצריך להבין לעומק מה מושך כל כך את הישראלים לעיר. בחרנו לפנות לישראלים המתגוררים בברלין כבר כמה שנים, ולא בסטודנטים או בכאלה שזה עתה באו והם על תקן תיירים לתקופה ארוכה או.

504 אלף זרים מתגוררים באופן רשמי בברלין, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המקומית. מדובר באזרחים בעלי דרכון זמני שנרשמו בעירייה. הספירה לא כוללת זרים בעלי דרכון גרמני. מתוכם, 102 אלף טורקים, 45 אלף פולנים, 18 אלף איטלקים, 7,000 לבנונים, 3,300 ישראלים ו-200 פלסטינים. הרוב המכריע של הישרלים בשכבת הגיל של 45-15, אם כי גם 307 ישראלים בני 75 ויותר נרשמו בעירייה כתושבים.

 Slider (74)

שרידיה של חומת ברליןצילום: בועז ארד

ישראלי שמגיע לעיר כדי לחפש בה את הסצינה הישראלית צפוי להתאכזב. שלא כמו בהודו או באוסטרליה, בברלין אין “רחוב” ישראלי ואין בה בית קפה של ישראלים. העיר ענקית והישראלים פזורים בה, מתערבבים בערב רב של לאומים המרכיב קרוב ל-4 מיליון תושבים. המקום שבו הקהילה הישראלית תוססת באמת הוא הרשת. פורום ישראלים בברלין ומסגרות נוספות מקיימים חיי קהילה ומספקים מידע על הדרך להסתדר בעיר.

והמידע נחוץ, שכן ברלין היא אמנם קוסמופוליטית, אבל בראש ובראשונה גרמנית. השילוט אינו כתוב באנגלית, וכדי להתמצא בה צריך לשבור את השיניים ואת האוזניים כדי לקלוט. מערכת התחבורה מושלמת, העיר מלאה בבארים ומסעדות זולים ומזמינים, אבל הכל בגרמנית.

את הסיור שלנו אנו מתחילים אצל יעל ‏(שם בדוי‏), צעירה ישראלית בשנות ה-20 לחייה המתגוררת בעיר. אנו פוגשים אותה בקה־ווה־דה ‏(Ka-We-De), הכלבו הגדול בברלין. קה־ווה־דה אינו מדגם מייצג לברלין. זהו כלבו יוקרתי. גם המחירים כאן הם לא דוגמה. צלחת גבינות עם שתי כוסות סיידר תפוחים עולה 24 יורו. מחיר גבוה, שבהמשך נגלה כמה אינו אופייני לברלין. בסופר רגיל, לעומת זאת, שלושה מגשי פיצה קפואה עולים 2 יורו בלבד, קוטג’ – 40 סנט, כיכר לחם מחיטה מלאה – 1.4 יורו, גבינות קשות ויוקרתיות – 2 יורו. שוט של ייגרמייסטר בפאב עולה 2 יורו וליטר בירה – 2.5 יורו.

המקום שבו הישראלי הממוצע עשוי להישבר באמת הוא כנראה דוכן השווארמה. מי שהתרגל לשלם 30 שקל ללאפה בתל אביב ישלם פה 2 יורו על מוצר דומה, אך יצטרך להקפיד על כך שלא ישימו לו קטשופ ומיונז.

בחזרה ליעל בקה־ווה־דה. “הגעתי ישר אחרי הצבא לשנה־שנתיים, וכל הזמן אמרתי לעצמי ‘אני עוד מעט חוזרת, עוד מעט אני חוזרת’”, היא מספרת. “עד שבאיזה שהוא שלב הפסקתי והשלמתי עם זה שלא אחזור. החיים בישראל נראים לי נורא קשים. כשאני מבקרת בישראל אני קולטת ווייב שקשה לי אתו. אני חושבת שאולי זה כי פעם הייתי קשוחה יותר וישראלית, וכיום אני הרבה יותר פראיירית, כבר אין לי כוח לדחוף עם המרפקים בתור. כשאני בישראל אני פשוט נעמדת בסוף התור”.

יעל עובדת כמנהלת פרויקטים עבור חברות נדל”ן. היא עושה זאת עם ויזת עבודה של עצמאית, וכפי שהיא אומרת, “יש לי תואר שעשיתי בגרמניה, יש לי עבודה בגרמניה. מה שחשוב להם בעיקר הוא לדעת שתהיה אזרח שמשלם מסים”.

ויעל משלמת מסים. בגילה הצעיר היא מובילה פרויקטים בברלין החל בשלב התכנון ועד שלב הבנייה וההשכרה, בסדר גודל שבישראל עוסקות בו החברות הגדולות ביותר. כך למשל, בימים אלה היא מנהלת את אחד הפרויקטים הגדולים בעיר. “אני עושה הכל בגרמנית, ועדיין לא יכולה לעבוד על אף אחד שאני גרמנייה אמיתית”, היא מודה.

לעובדה שאת ישראלית יש יתרון בפעילות העסקית בתחום שלך?

“יש יתרון בלהיות ישראלי בגרמניה רק בתנאי שאתה יודע להיות גם גרמני, רק אם אתה מכיר את החוקים שלפיהם צריך לפעול. מאחורה בראש יש לי משהו ישראלי, אבל אתה לא יכול לאחר פה לפגישה. זה לא יעבוד. יש מקום לתושייה הישראלית, היא יכולה לבוא לידי ביטוי בנכונות לעבוד שעות רבות, בלא לקחת חופשה כשצריך להתמקד בפרויקט. לעומתנו, הגרמנים נוקשים בקטע של לקחת את החופשה שלהם בזמן. התושייה יכולה להתבטא בקצת חוצפה, למשל להתמקח על מחירים במקומות שבהם גרמני מקומי בגיל שלי לא היה מגיע בביטחון לפגישה ומתמקח”.

שואלים אותך לגבי המוצא שלך בפגישות עם לקוחות או משקיעים?

“לפעמים, אבל בדרך כלל לא, על אף שקולטים כמובן שאני לא גרמנייה. אם שואלים זה תמיד בנימוס”.

ההורים שלך מרוצים?

“הם מרוצים מאוד. אם היית שואל את אמא שלי אם היא חושבת שכדאי לי לחזור לישראל – היא היתה אומרת שלא”.

יעל שוכרת דירה באחד האזורים הטובים בעיר ומשלמת שכר דירה של 460 יורו בחודש עבור 63 מ”ר. זהו שכר דירה בגין “חוזה ישן”, כפי שזה נקרא פה. חוקי הגנת הדייר המקומיים לא מאפשרים את פינויו של תושב ושכר הדירה מכונה “חם”, כלומר כולל הוצאות ארנונה, חימום, מים ופינוי אשפה. חוקי הגנת הדייר בגרמניה אינם מתירים לפתוח חוזי שכירות, אלא במקרים מיוחדים. התוצאה היא שישראלים רבים שוכרים דירות בעיר כבר שנים ארוכות ונהנים ממחירים נמוכים, הרחק מעליית מחירי הנדל”ן בברלין בשנים האחרונות.

לפיכך, אחת הקומבינות הנפוצות בברלין היא כניסה בנעליו של שוכר ישן, מבלי לדווח לבעל הבית, ולשלם סכום מסוים לשוכר הישן שנותר חתום על החוזה. קדושת חוזה השכירות הזו היא פוטנציאל רווח. יעל, למשל, קיבלה את החוזה בדירה בירושה. היא שילמה לשוכר הקודם כדי שיגיד לבעל הבית שהשניים הם בני זוג המתגוררים בה יחדיו. לאחר חצי שנה התפרקה הזוגיות הפיקטיבית, “ומבחינת בעל הבית זה היה כאילו נפרדנו והוא עזב את הדירה”, היא אומרת.

יעל גם מתפקדת מהכיוון השני כשוכרת ראשית בדירה אחרת שהיא משכירה הלאה. “יש לי דירה שבה אני משלמת לבעל הבית 600 יורו בחודש ואני משכירה אותה לשלושה שותפים שכל אחד מהם משלם לי 400 יורו”, היא אומרת. סיטואציה זו מתאפשרת בין היתר בזכות העובדה שדירות רבות בברלין מוחזקות על ידי חברות ניהול, שאינן מבצעות מעקב אישי אחר כל שוכר.

בנוסף לכך, יעל מחזיקה שתי דירות שרכשה בעיר. על אחת מהן יש לה משכנתא בגובה 75% מערך הדירה, שמכוסה על ידי שכר הדירה המשולם בה. משיחות עם ברלינאים עולה כי ריבית המשכנתא שהם משלמים נעה סביב 3.14%.

יעל מספרת על שכר של כ-8,000 יורו בחודש, אבל מתעקשת שזה לא מקרה מייצג של ישראלים בעיר. “זה מה שמצחיק בכל הכתבות על כך שהקוטג’ פה זול יותר. ברלין היא עיר ענייה. זו אחת הערים הגדולות העניות בגרמניה. אין לה מקורות הכנסה גדולים מהתעשיות הוותיקות של גרמניה. זו עיר שכבר 20 שנה מתאוששת מאיחוד המערב והמזרח. המשכורות במינכן ובהמבורג גבוהות יותר. ההבדל מישראל הוא שכשבוחנים את השכר של הגרמנים, הם לרוב מתרכזים סביב הממוצע, בעוד שאם אתה גר בישראל – או שאתה עושה המון כסף או שאתה לא עושה בכלל.

“זה לא שגרמניה היא ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות. אין פה זהב על הרצפה. מי שרוצה להתעשר – שלא יעבור לפה. זו לא ניו יורק. אף אחד גם לא עובר לפה כי זול פה. בארה”ב זול יותר. אין פה קסם שמאפשר להסתדר. הרבה ישראלים חשבו שהם באים כדי למצוא את התשובה, וזה לא בהכרח ככה. בפועל, הרבה ישראלים פה לא מוצאים את עצמם. יש פה הרבה ישראלים אבודים שמחפשים עבודה כבייביסיטר או מנקה. מה שכן, אם אתה לומד אדריכלות ועובד בבר, או אם אתה אמן שמשתכר קצת פחות, המדינה פה דואגת לך לחיים מלאים בזול.

“גרמניה היא מדינה סולידית עם הרבה תעשיות עתיקות וחזקות, שבזכות המדיניות הכלכלית השמרנית שומרת על כזו יציבות. זו מדינה שהתחילה מלחמות עולם, והפסידה מלחמות עולם, ואחרי כל זה התעשייה שלה עדיין מתבססת על תעשיות ותיקות שהתקיימו לפני כל זה”.

יש פה עשירים מנקרי עיניים?

“ישבתי אתמול בפגישה עם מישהו ממשפחת אצולה גרמנית. משפחה שיש לה מגן משלה, אחוזות בבעלותה. כסף ישן מאוד. אחרי הפגישה הוא נתן לי טרמפ לפגישה הבאה, והוא נהג בפיאט פנדה קטנה. האנשים פה שמרנים מאוד”.

אין פה בנייה של דירות יוקרה לעשירים?

“יש, אבל מי שקונה אותן הם בדרך כלל רוסים, סעודים וכדומה. פחות גרמנים”.

עבר מוזנח והווה שיקי

טלפון סלולרי עולה 30 יורו בחודש בלי לשלם על המכשיר, ביטוח הבריאות הפרטי יקר מאוד – 540 יורו, הסופר זול, הנדל”ן זול, מכונית גרמנית עולה שליש מבישראל, קצבת ילדים היא 180 יורו, התשלום על גנים פרטיים נקבע על פי רמת השכר של ההורה, הצהרונים על סף החינם – והילדים נמצאים במסגרת עד 18:00.

מזג האוויר מתקדר, השמים מקבלים גוון אפור וגשם מתחיל לרדת. הטמפרטורות בעונה זו נעות סביב 10 מעלות בשיא היום, ומפה זה ילך ויתקרר עד לחורף הקפוא. השלכת הצהובה יפהפייה, אבל האפרוריות מדכאת, וממחישה כי ההתמודדות עם מזג האוויר המקומי היא דבר נוסף שיש להביא בחשבון.

אנחנו מגיעים לחנותו של נתי וקנין הממוקמת ברחוב פרנץ לאוורברג, רחוב מזרח־ברלינאי ששופץ. כמו חלקים אחרים בעיר, שלפני נפילת החומה שויכו למזרח, גם לרחוב הזה היה עבר מוזנח והווה איני ושיקי.

וקנין שוהה בעיר רק שלוש שנים וכבר מחזיק שתי חנויות, ובמקביל עוסק בעיצוב תלבושות ובסטיילינג אישי. “אני לא איש עסקים, אני איש שהוא עסק”, מצהיר וקנין. הוא חושש בתחילה לחשוף את שם חנותו – fabs & mons, שם חסר משמעות גם בגרמנית לדבריו. הסיבה לכך, הוא אומר, היא החשש מכך שהחנות תתמלא פתאום בישראלים.

“המחירים שלי לא נמוכים”, אומר וקנין. “אין לי פה חברים ישראלים, ויש משהו בתרבות הקנייה הישראלית שמפריע לי. הם מחפשים רק את הכי זול. ישראלית נכנסת לפה ואומרת ‘מה, אני אשלם 800 יורו על בגד יד שנייה?’ בברלין מי שבאמת יש לו כסף לא ילבש משהו ממותג. אבל הישראלית אומרת ‘למה שאקנה תיק ישן של לואי ויטון? אני יכולה לקנות חדש’. אני פונה לאנשים עם כסף ישן שרוצים דווקא את לואי ויטון עם העור המיושן”.

 nati

נתי וקניןצילום: בועז ארד

“במה יש לקנא בישראלים שגרים פה?” תוהה וקנין כשהוא שומע על נושא הכתבה. “אתה יודע כמה ישראלים באו לפה וחזרו כי לא הסתדרו? אני לא מבין מה כל העניין הזה בברלין פתאום”.

וקנין הגיע לעיר בגיל 28, לאחר שעיצב תלבושות להפקות בישראל כמו תוכניות הטלוויזיה “עבודה ערבית” ו”האח הגדול”. הוא בא עם ויזת אמן שקיבל לאחר שהציג תיק עבודות ועבר ראיון אישי עם הגורמים שאחראיים לכך בממשל הגרמני.

וקנין החל את דרכו בברלין כעוזר של סטייליסט מקומי. “לא היה קל”, הוא נזכר. “אין פה סיפורים של חבר מביא חבר, כמו בניו יורק. הכל לפי הספר, ואתה צריך לשחק את המשחק”.

חנותו של וקנין היא חנות יד שנייה המוכרת ומשכירה בגדי מעצבים ואביזרים מיוחדים בלבד, כמו מזוודה של לואי ויטון משנות ה-70 – פריט מרשים בשווי 11 אלף יורו, שהוא משכיר להפקות ותפאורות תמורת 850 יורו ליום. בחנות נמכרות גם חגורה של איב סן לורן מעור תנין, או מטפחות משי של הרמס משנות ה-60 התלויות על הקירות, שעל פי קטלוגים שווקנין מציג שוות 1,200 יורו. “300 מטפחות כאלה יש בעולם”, הוא אומר, “מה יש לכם בישראל בכיכר המדינה שדומה לזה?”

אין חנויות כאלה בישראל.

“אין חנויות כאלה גם בברלין. הדבר האחרון שברלין צריכה זו עוד חנות יד שנייה. זו חנות שנועדה להיות הד קווטר ‏(מפקדה‏) לסלבס מקומיים שייכנסו וייצאו ממנה”.

החנות אינה פתוחה כל היום. עד 12:00 בצהריים היא סגורה לצורך פגישות אישיות עם אנשי עסקים, בין 12:00 ל-17:00 היא פתוחה לציבור, ובין 17:00 ל-20:00 היא סגורה עבור מדידות. וקנין מזכיר בגאווה שחקני טלוויזיה מקומיים ומגישים בטלוויזיה הגרמנית וב-MTV שנמנים עם לקוחותיו.

איך זה להיות בעל עסק פה?

“זה פייר, לא דופקים אותך. כשאני קונה חולצה משומשת ששולם עליה מס בעבר אני לא משלם מס שוב”.

אתה מרוויח הרבה?

“טפו־טפו־טפו”.

מה שאתה מרוויח יסדר אותך כמה שנים קדימה?

“חמסה־חמסה”.

אמרו לנו שאי אפשר להתעשר בברלין.

“אני גם נשוי טוב”.

מה עושה בן הזוג שלך?

“הוא בכיר בדויטשה בנק”, משיב לנו וקנין ומתפנה ללקוחה מקומית שנכנסת עם כלבה הקטן מונח בתיק שלה.

אנחנו ממשיכים ליעד הבא, המשרדים של חברת הסטארט־אפ אפקלואד ‏(UPcload‏), הדבר הרחוק ביותר ממשרדי סטארט־אפ ישראל. אנחנו צועדים ברחוב ברלינאי טיפוסי, רצוף בנייני מגורים, נכנסים בדלת הכניסה של אחד מהם וצועדים לתוך חצר פנימית, בנייה אופיינית למרבית הבניינים בעיר. וכמו ברבים מהבתים בעיר, דווקא בפנים נמצאים חללים להשכרה לצרכי משרד. משרדי החברה מורכבים מחללים גדולים שבהם מוצבים שולחנות העובדים. פחות מעשרה עובדים יש בחברה.

המשתמשים בתוכנה של אפקלאוד הם לקוחות המעונינים לרכוש בגדים באינטרנט. עם כניסתם לאתר הם נשאלים לגבי הנתונים הבסיסיים ביותר – מין, גובה ומשקל. על בסיס נתונים אלה שולחת התוכנה כמה פורטרטים מתוך כ-100 אלף סריקות הגוף שקיימות במאגר שלה, ובהם צורות גוף המתאימות למידע שנמסר. כעת, בשיתוף פעולה עם הלקוח שמכוון את התוכנה לגבי מראהו תוך הדרכה דוגמת “כתפי צרות יותר”, או “אני רחב יותר”, היא מגיעה למראה הגוף הקרוב ביותר ללקוח. על סמך המידע הזה ייבחרו הבגדים שיישלחו אליו.

אסף מוזס נחת בברלין לפני תשע שנים. הוא סיים שירות צבאי כלוחם בנח”ל והחליט להגשים חלום ילדות – ללמוד באוניברסיטה בחו”ל. “ייתכן שארה”ב ובריטניה היו טובות יותר מבחינתי, אבל הלימודים שם היו סיפור יקר. ואז נזכרתי שבילדותי שמעתי שבגרמניה הלימודים הם בחינם. הגשתי בקשה ונרשמתי ללימודים. במהלך הלימודים עבדתי בשגרירות הישראלית ובאל על. עם סיום הלימודים ידעתי שאני רוצה להקים חברה.

“מטבעי אני בחור די קמצן, ותמיד קניתי בגדים מיד שנייה דרך האינטרנט, באיביי, והם אף פעם לא התאימו לי. תמיד הייתי מגיע למצב שבו בחדר שלי יש ארגזים מלאים בבגדים יד שנייה שקניתי ולא התאימו לי.

 asafm

אסף מוזסצילום: בועז ארד

“כך התחלנו בפיתוח טכנולוגיה שמודדת מידות של בן אדם על סמך צילום במצלמת אינטרנט. רק שזה לא עבד. אנשים לא רצו לעשות את זה. ההוראה לקום מהמיטה, להיעמד במקום שיש בו אור, ללבוש בגדים צמודים. עבדנו עם חברת נורת’ווסט, עם אוטו, שהוא הקמעוני השני בגודלו באירופה”.

מוזס, כפי שהוא מודה בעצמו, פשוט לא עשה את הבדיקות הבסיסיות ביותר לפני שיצא לדרך. “האמנו שאם נבנה את זה, זה יקרה, וזה לא קרה. אז עברנו לגישה אופורטוניסטית יותר, של נטילת המידות ובניית פרופיל הגוף על פיהן”.

איך אתם מודדים?

“מבצעים מדידה השוואתית ללקוחות שלא עבדו עם התוכנה שלנו. יש כיום 350 אלף שימושים בפיתוח שלנו, ונגיע לחצי מיליון”.

אפקלאוד עובדת עם החברות הגדולות בגרמניה ומקבלת כסף עבור כל פעם שהלינק שלה נלחץ, על פי הערך שהוא מייצרת לחברה. התעריף הוא 20% מהערך שיצרו בממוצע. את החברה הקים מוזס עם שותפו סבסטיאן, המצטיין של חוג הכלכלה שבו למד.

אם כבר סטארט־אפ, אז הדבר הכי טבעי זה להקים אותו בישראל, ממלכת הסטארט־אפים.

“בהתחלה ניסיתי לחפש את הכסף לחברה בישראל. אמרו לי ‘זה רעיון טוב, בוא תראה לנו תוכנית למוצר, משתמשים, תעשה בדיקות. זו גישה שבדיעבד, לאור כישלון המוצר הראשון שלנו, היתה נכונה. בכל אופן, בסופו של דבר את הכסף להתחלה השגנו מתמיכה ממשלתית שקיבלנו פה, 100 אלף יורו, שנועדה לקדם מיזמים כאלה”.

קיבלתם את זה בזכות העובדה שסבסטיאן הוא אזרח מקומי?

“לא, זה לא קשור. יש הרבה חברות בבעלות זרים בלי אזרחות ובלי כלום שמקבלות. הצגנו תוכנית עסקית, היינו צריכים להציג צוות עובדים עם תארים אקדמיים, לא בהכרח מקומיים, והיינו צריכים למצוא פרופסור באוניברסיטה שיהיה התומך האקדמי שלנו. וזהו. כ-30% מהתוכניות העסקיות שמבקשות תמיכה כזו מקבלות אותה. בנוסף לכך, האוניברסיטה נתנה לנו חדר לעבור בו, כך שיכולנו לפנות את המחשבים מחדר השינה שלי שבו עבדנו עד אז. לאט־לאט, ככל שהתרחבנו, האוניברסיטה נתנה לנו עוד שטח למשרדים עד שלבסוף ישבנו בקומה שלמה”.

ממה חייתם בתקופה הזו?

“משכנו שכר של 500 יורו כל אחד”.

איך חיית מזה?

“גם כיום אני לא מוציא יותר מ-200 יורו על שכר דירה חודשי. האוכל, כמו שבטח כבר ראיתם, זול פה. ואני לא טיפוס שמבלה יותר מדי”.

מילא אתם, אבל הייתם צריכים לשכור מתכנתים, שבטח לא זולים פה.

“מפתח טוב עולה פה 5,000-4,500 יורו לחודש, לא זול יותר מבישראל. המקום שבו אתה כן חוסך הוא על בעלי מקצועות פשוטים. יש לנו מנקה שגם מבשלת לנו ומקבלת שכר של 400 יורו בחודש, ואת שאר הכסף למחייתה היא מקבלת כהשלמה מהמדינה”.

כמה אתם משלמים על המשרדים האלה?

“3,000 יורו בחודש”.

לאן המשכתם כשנגמרו ה-100 אלף יורו?

“גייסנו ממשקיעים פרטיים. תעשיית ההשקעות בהון־סיכון פה לא משוכללת כמו בישראל. בברלין המשקיעים נאיבים יותר. המשקיע הראשון הגיע מהשלב שבו הסתובבנו באוניברסיטאות כדי לגייס סטודנטים שיצטלמו לצורך הפורטרטים של מודלי הגוף האנושיים שרצינו לייצר. באחד המקרים שעמדתי מול סטודנטים והרציתי להם, בסוף ההרצאה ניגשה אלי מישהי ואמרה שיש לה קרוב שאולי יוכל לעזור לנו. היינו חברה סקסית מבחינת התחום שבו אנחנו עוסקים, וזכינו בתואר סטארט־אפ השנה”.

עד היום הושקעו בחברה של מוזס ושותפו 2.5 מיליון יורו. יותר ממיליון יורו הגיעו מהמדינה, ומסכום זה הם נדרשים להחזיר רק 300 אלף יורו בתשלומים החל מבעוד שלוש שנים.

איך זה להיות מעסיק פה?

“לא קל. אתה לא תוציא מאנשים יותר ממה שהם התחייבו אליו במעמד חתימת החוזה. לעובדים אין הרבה דרייב”.

אתה רואה את עצמך מקים פה משפחה? מגדל ילדים?

,לא. יש לי חברה ישראלית שהכרתי פה לפני חמש שנים, וכשאקים משפחה אני חושב שזה יקרה בישראל. אני בברלין כבר תשע שנים ועדיין לא יכול לדמיין את החיים שלי פה הלאה. קשה לי לראות את עצמי לוקח את הילדים שלי לגן פה. לא נטעתי פה שורשים. באתי בשביל ללמוד, ונשארתי כי כך זה קרה. אם הכסף לעשות את זה היה נמצא בצ’ילה הייתי עושה את זה בצ’ילה. הסטארט־אפ הזה היה מצליח בכל מקום שבו יש תעשיית אופנה מפותחת”.

בישראל יש תעשיית אופנה לא רעה.

“נפגשתי עם נציגים של חברות ישראליות, והם אמרו לי: ‘למה שנמכור באינטרנט, יש לנו פה חנות בכל פינה. המתחרים שלנו לא עושים את זה, אין לנו אינטרס לחנך את השוק”.

ובכל זאת, איזו סיבה יש לך לחזור לישראל?

“לא רע לי פה, אבל גם לא טוב לי. בגרמניה האינדיווידואל נמצא במרכז. לא רק במובן של מיסוי וכדומה, אנשים פה לא נכנסים לספרה שלך. כשאתה עולה לאוטובוס לא יסרקו אותך במבט כמו בישראל. לא מקובל לנעוץ מבטים”.

נו, זה נהדר.

“אתה באת לפה ליומיים, אז אתה מרגיש רק את האפקט השטחי, שזה נותן שקט, שהאדם פה במרכז, שאנשים יעשו הכל כדי לכבד אותך ולשמור מרחק, שהעיר ברלין לא בנויה סביב המכוניות אלא סביב אנשים שצריכים להגיע ממקום למקום. אבל בדרך לשם נלקחו כל מיני דברים שמחיים את הבן אדם. אני מרגיש פה לפעמים שאם באמת הייתי רואה ובלתי נראה כמו דנידין, לא הייתי מרגיש פה אחרת”. נכנסת פה לחנות?

כן, והמוכר התעלם ממני בצורה מוחלטת. כאילו לא היה לו לקוח.

“זה בדיוק זה. בישראל או בארה”ב, שהיא אגב הרבה יותר דומה לנו מהרבה בחינות, אתה נכנס לחנות והמוכר שואל “How are you ?doing”. פה כלום, וזה לא מתאים, האדם הוא לא סוג כזה של חיה. אז נכון שאם מישהו עושה רעש מתחת לדירה שלי באמצע הלילה אני יכול להתקשר למשטרה ותוך שלוש דקות הם יגיעו וזה יופסק. ועדיין, משהו חסר לי”.

היית מודע לסערה סביב ההתבטאות של יאיר לפיד נגד היורדים לברלין?

“כן, היה לי קשה בקטע הזה. זו היתה התנערות מאחריות. הרי הוא נבחר כי הוא יודע שמצב מעמד הביניים בישראל קשה. בסופו של דבר, אנשים שגרים בברלין לא רוצים את זה. הם קונים פיצוחים וקפה שחור מישראל. לפיד היה יכול לומר ‘בואו, אני אפעל בתפקידי כדי שהמצב בישראל לא יהיה ככה”, אבל לא כפי שהוא אמר. בנוסף, קשה לי עם הדו־פרצופיות הזו של הישראלים כלפי גרמניה. אנחנו קונים מהם צוללות והסיוע שקיבלנו מגרמניה בשנות ה-50 בנה את המדינה. אבל בדברים הקלים אנחנו לא רוצים אותם”.

בדיוק מה שאמרו פעם על ניו יורק

מול סיפורי ההצלחה, ישראלים רבים מעידים כי ברלין אינה עיר קלה. “אנחנו עושים כל דבר כדי לצאת מהבית”, אומרת ישראלית שפגשנו באירוע קהילתי של הספרייה הישראלית, שאליו התכנסה הקהילה הישראלית באחד הערבים. “לא קל פה, זה מקום זר, מנוכר וקשה בהתחלה”.

בקרב ישראלים רבים מתקבלת התחושה שהסיבה האמתית לשהות בברלין היא לא ההזדמנויות או ההצלחה הגדולה במקום, אלא שהיא נהפכה למה שאמרו פעם על ניו יורק. כאן אתה יכול להרשות לעצמך להיות נהג מונית ולשמוח בחלקך, בעוד שבישראל הסביבה הקרובה לא תיתן לך להרגיש טוב – ואתה גם לא תתקיים בכבוד.

יכולנו לראות עד כמה הישראלים צמאים לקרבה. גם בשיחות שניהלנו עם ישראלים ניכרת תמיד ההנאה הגדולה מהאפשרות לגלגל על הלשון את שפת האם במקום הגרמנית שוברת השיניים. בהרצאה דיבר פרופ’ גדי יאיר לקראת ספר שהוא מוציא בזמן הקרוב אודות המבט הישראלי על התרבות הגרמנית. יאיר הקריא קטעים מספרו וזכה להזדהות עמוקה מצד הקהל. אמירות כמו “כשאני נפגש עם גרמני ואומר ‘אני ישראלי’, יש מיד רגע של היסוס”.

למאמר המלא הקישו

 

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*