Uncategorized, דיעות

טירונות– 2011

לפני כשבוע ביקרתי במחנה טירונות. לא בצריפין או במחנה 80 בבית הספר לעברית בואלי, “היברו דיסקוורי סנטר”  שראוי לצרור שבחים לא רק כי נתן לאירוע זה להתנהל בין כתליו אלא משום שרבי לואי, מנהלת בית הספר יעל, וצוות המורות עובדים קשה כל השנה למען הקניית ערכים, אהבת ישראל, בנוסף ללימוד השפה העברית

Stand With Us and The Jewish Student Union

מארגנים זה שנה שנייה את ’הסברה למען ישראל– מחנה טירונות’ . אני מורידה את הכובע בפני מי שהחליט שצריך להתחיל מוקדם יותר לדבר, להסביר, ולהכין. לפעמים בקולג’ זה כבר מאוחר מדי

ראיתי את התקווה הצעירה שלנו. שביעיות ושמיניות וגם כמה שישיות שרצו לשמוע מה מחכה להם באוניברסיטאות. הקרב על תדמיתה וגורלה של מדינת ישראל. הקרב על האמת.

לצערי האולם לא היה מלא, אבל מי שבא היה פשוט נפלא.  היה שם אחד הילדים ששמו נמרח על קירות ושבילים בתיכון בקלבסס לפני שבועות מספר, בתוספת כינויים רבים. הייתה שם תיכוניסטית שבאה כל הדרך מסנטה קלריטה.  ואתם יודעים מה? לא כל המשתתפים היו יהודים. יש לנו עדיין אוהדים שלא הצלחנו להבריח עם הביקורת העצמית שלנו, והניסיון להיות יותר קדושים מהאפיפיור.

חברה צעירים מגיעים לאוניברסיטה, נלהבים לקראת חיים בקמפוס, לפעמים זאת להם פעם ראשונה שהם עוזבים את הבית. בלי הורים, עצמאות מדומה, יש מסיבות, אלכוהול, ובאמצע הכול פתאום יש את שבוע האפרטהייד. שבוע בו משווים את ישראל הקטנה לכל דבר שפל, מנאצים, רוצחי ילדים ועד לגזענים ואמפרילסטים. הכול תחת מסווה של חופש הדיבור, למרות שהרבה מהפעילות גובלת במה שמוגדר הסתה לשנאה.

ההשפעה של המפגש  של הדור הצעיר שלנו, עם השנאה הברורה, וגם זאת המרומזת– מעניינת. או שהסטודנטים היהודים מעמידים פנים שזה לא נוגע להם. – ’’אנחנו באנו לפה ללמוד ולא להיות פוליטים’’, או– ’’זה ביקורת על ישראל ואנחנו לא ישראלים’’. או שהם חוזרים עם שאלות הביתה, והופכים פעילים למען ישראל, או שהם עוברים לצד השני. הצד האפל.

חברה שבתה הולכת לאוניברסיטת יו–סי–אל–אי  סיפרה לי שבתה הפסידה כמה כיתות ב’’שבוע השנאה לישראל’’, בגלל שהייתה כל כך נרגשת ונרגזת מפסטיבל השקרים והשנאה. הבת פשוט נשארה מחוץ לכיתה בכדי להלחם למען האמת. אני זוכרת סיפורים מבתי על הפגנות, והפגנות נגד ביו–סי–ברקלי, על צעירים יהודים שהוכו בעימותים עם המוסלמים והשמאלנים בקמפוס.

ראיתי את החברה הצעירים שואלים שאלות, רוצים לדעת עוד. ולא יכולתי שלא לתהות למה האולם לא מלא, המחנה היה חינם, היה אוכל בשפע. התוכנית הוגשה והונחתה ע’י חברה צעירים, בצורה תוססת ומהירה. היו בדיחות, והגרלות, שרלוט קורצאק שחייתה בארץ במשך כמה שנים ודוברת עברית ואנגלית, הינה בסך הכול בת 23 והעבירה את רוב התוכנית בשם Stand  With US

יחד איתה, היה דרק דוביד גורמין, גם כן בחור צעיר שסיפר על חוויותיו באוניברסיטה בארווין קליפורניה. אותה האוניברסיטה, שלא נתנה לשגריר אורן להוציא יותר משלושה משפטים רצופים ללא הפרעה.

ההרגשה שהייתה לי היא שאולי פספסתי כאימא. ברגע האחרון הבן שלי ניהל משא ומתן שהוא יודע מספיק ולא צריך ללכת לאירוע וכמובן ילך בשנה הבאה, וקיבל עזרה מבעלי ’’מה את רוצה מהילד ???’’ ההרגשה שכנראה, אנחנו כהורים לא עושים מספיק להגיד לילדינו שהם צריכים להיות יותר מעורים בהיסטוריה ובמה שקורה בישראל עכשיו.  ושאין להם במה להתבייש במדינת ישראל.

ישראל יפה, אך לא מושלמת. חזקה, אך לא בלתי מנוצחת. קולנית, אך יודעת גם לדמום. אוהבת לצחוק, על כולם ועל כל דבר, אך יודעת גם לנגב את דמעותיה. מדינה שאפשר וצריך להיות גאים בה, ולהגן עליה מפני אלה שרוצים להפוך את הגלגל אחורה. ל’תקן את הטעות’ שנוצרה בהקמת מדינת ישראל. מה הטעות? מדינת ישראל עצמה.

לא בכל קולג’ המצב הוא נורא. קאל–פולי– פומונה לדוגמא הוא קולג ללא נוכחות מוסלמית מורגשת, ובדיוק בגלל זה צריך לדאוג שתהיה שם נוכחות של הצד שלנו. פרו ישראל, פרו אמריקה, פרו דמוקרטיה.

ישנה בדיחה שמספרת על צרפתי, אמריקאי, וישראלי שנתקלים בשבט של קניבאלים באפריקה. לפני שראש השבט מבשל אותם הוא מוכן למלא אחר משאלתם האחרונה. הצרפתי מבקש יין אדום, האמריקאי סטייק עסיסי, והישראלי מבקש – בעיטה חזקה ב…. הצרפתי מקבל את היין ונכנס לסיר, האמריקאי מקבל את הסטייק ונכנס לסיר, הישראלי חוטף בעיטה איומה מוציא רובה ויורה בקניבאלים.

אחרי שחבריו מודים לו הם שואלים אותו למה חיכה כל כך הרבה זמן אם היה לו רובה כל הזמן הזה.  הישראלי ענה להם שהוא לא רצה שהאו”ם יגנה אותו על תקיפה ללא פרובוקציה.

הבדיחה הזאת קצת מזכירה לי  את מה שקורה לנו עכשיו אנחנו מגיבים במקום לקבוע את האגנדה בעצמנו ולתת להם להגיב. הם מחויבים למטרה, משתפים פעולה, מגיעים בהמוניהם, בכדי להרוס את מדינת ישראל. אנחנו לעומתם  מנסים להיות הוגנים ולא לתקוף אלא אם הותקפנו.

אז אנא קבלו את המציאות העכשווית שלנו– כבעיטה גדולה בישבן, ותתחילו בפעילות. היו שגרירים. לימדו את ההיסטוריה, לימדו את העובדות, שילחו את ילדיכם ל’מועדון היהודי’ בבית הספר, ואם אין כזה תבקשו להקים אחד. כי אם לא נעמוד על האמת נמצא את עצמנו חיים בשקר.

נאוה שקולניק

לקבל יותר פרטים על הארגונים שהזכרתי הנה קישוריות לאתרים שלהם:
http://www.jsu.org/
http://www.standwithus.com/
http://hebrewdiscoverycenter.com/

Your Comment/התגובה שלך