דיעות

יהודית ודמוקרטית? רק עם חלוקת הארץ מאת יוסי ביילין

עם ההודעה הרשמית באשר לשוויון במספר היהודים והערבים בין הירדן לים, ישראל עומדת בפני הכרעה היסטורית: אם תבחר בשליטת המיעוט היהודי על הרוב הפלסטיני, לא תהיה לה ברירה אלא לנקוט שיטות של אפרטהייד.

הודעתו המפתיעה של נציג המינהל האזרחי (הגורם הצבאי המתאם את פעולותיה של ממשלת ישראל בשטחים הכבושים), כי מספר היהודים והערבים החיים בין נהר הירדן לים התיכון שווה, ומגיע בכל צד ל-6.5 מיליון איש, תפסה את הימין לא מוכן.

האזהרה הוותיקה של השמאל הציוני כי מתקרב הרגע שבו מיעוט יהודי בארץ ישראל ישלוט ברוב פלסטיני, אשר רק חלקו הקטן הוא בעל זכויות אזרח מלאות, נתקלה בטענות מימין שלפיהן הספירה אינה נכונה וכי הרוב היהודי מובטח לנצח. הימין הציוני הציג סטטיסטיקה דמיונית, שלפיה מדובר בערך על שלושה מיליוני פלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים, לעומת 6.5 מיליון יהודים. אלא שמרגע שהמספרים האמיתיים נמסרו לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בשבוע שעבר על ידי צה”ל, בהנהגת הימין מתקשים לייחס להם נופך פוליטי ונאלצים להתמודד איתם.

בעקבות חשיפת הנתונים, המתח בין אופייה היהודי של ישראל לאופייה הדמוקרטי חזר לזירה הפוליטית. בעוד גורמים במרכז טוענים שאין סתירה בין שני המאפיינים, וכי ישראל יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית, יש הטוענים בימין ובשמאל כי אין אפשרות כזו.

הגורמים הלאומניים, המתנגדים לחלוקת הארץ, מציעים להבטיח את אופייה היהודי של ישראל בכך שכל הפלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים יהווו חלק ממדינת ישראל, אך לאלה החיים בשטחים יהיו רק זכויות אינדיבידואליות, ללא זכות להצביע לכנסת. הגורמים בשמאל הלא ציוני מציעים גם הם מדינה אחת, אך עומדים על זכויות מלאות לפלסטינים, כולל זכות הצבעה והיבחרות לכנסת. משמעות הדבר היא שהרוב הערבי יוכל לבטל את ייחודה היהודי של ישראל, בעיקר בכל מה שנוגע לעידוד עליית יהודים, להידוק הקשר בין ישראל לתפוצות, ואף את חוק השבות המאפשר לכל יהודי בעולם לזכות באזרחות ישראלית עם עלייתו אליה.

הרוב היהודי בישראל מעדיף את חלוקת הארץ כבר למעלה מ-80 שנה, מאז פרסום מסקנותיה של ועדת פיל הבריטית (שהמליצה ב-1937 על שתי מדינות נפרדות), כדי להבטיח כי ישראל תוכל להיות מדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד. פרסום המספרים מביא עכשיו את הרוב בישראל הזה לרגע האמת שלו, אולי מוקדם משציפה. “מחנה השלום” בתוכו יעדיף ללכת בדרכו של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, ולחלק את הארץ באמצעות הסכם עם הפלסטינים. “המחנה הלאומי” שבו יעדיף ללכת בדרכי ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, להימנע מהידברות עם ההנהגה הפלסטינית, ולסגת באופן חד-צדדי. אולי אל החומה שבנה שרון בהיותו מנהיג הליכוד וראש ממשלת ישראל.

הסיפור הדמוגרפי הוא הסיפור האמיתי של ישראל. כשבנימין זאב הרצל כתב את “מדינת היהודים” שלו ב-1895, הוא ראה לנגד עיניו המוני יהודים העוברים באופן מסודר מאירופה אל מקום המיושב בדלילות בארץ ישראל (או בארגנטינה). ברור היה לו כי היהודים יהוו רוב במקום מגורם החדש, והוא רצה להאמין כי התושבים הוותיקים יוכלו ליהנות מהשכלתם ומיכולותיהם. הוא האמין כי תהיה זו מעצמה (גרמניה, בריטניה או האימפריה העותומנית), שתעניק ליהודים זיכיון לגור בחבל ארץ הנמצא ברשותן. לכן חיזר אחר קיסר גרמניה, הסולטן הטורקי וממשלת בריטניה.

חזונו של הרצל נבע מהבנתו כי יהודים כמותו נכשלו במאמציהם להשתלב בחייה של אירופה, וכי הולכת וגוברת הסכנה שתופנה כלפיהם אלימות. ב-1917 החזון הזה התממש כשהאימפריה הבריטית, שהייתה במהלך כיבוש פלסטינה, הביעה את נכונותה לקחת על עצמה חסות זמנית על השטח, כדי לאפשר בו הקמת בית לאומי ליהודים.

לכאורה, זו הייתה הזדמנות ציונית נדירה: הממשלה הבריטית הייתה, ברובה, פרו-ציונית. היו בה גורמים נוצריים דתיים, כמו שר המושבות הלורד בלפור, והיא האמינה כי תוכל, באמצעות מחווה זו, לגרום ליהודי ארה״ב להפעיל לחץ על הנשיא וודרו וילסון כדי שימלא חלק משמעותי במלחמת העולם הראשונה. לכאורה, ההנהגה הציונית יכלה  לבקש מבריטניה להקים מדינה עצמאית, אבל היא לא העלתה זאת על דעתה. הסיבה הייתה פשוטה – באותה עת היו רק כמה רבבות יהודים בפלסטינה, הערבים היו בה רוב.

המחשבה הייתה שבריטניה תפתח את שערי הארץ לרווחה, שיהודים רבים יבואו ארצה, שבתום שנים לא רבות הם יהוו את הרוב, ואז תוכרז מדינה שתשתרע (כך על פי תפישת השמאל והימין הציוניים גם יחד), על כל ארץ ישראל המערבית, ועל חלק מן הגדה המזרחית של הירדן.

כיון שהתקווה הזו לא מומשה (בגלל ההתנגדות הגדולה של הערבים לריבונות יהודית, בגלל חשש הבריטים מעימותים בין יהודים לערבים על רקע הגברת העלייה, וגם משום שרוב היהודים שעזבו את אירופה, העדיפו להגר אז לאמריקה ולא לפלסטינה הענייה), הסכים השמאל הציוני להצעת ועדת פיל, לחלק את ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות. הימין הציוני שלל אפשרות זו, והעדיף את המשך קיומו של המנדט הבריטי, כדי להביא ארצה את הרוב היהודי הדרוש להקמת מדינה עצמאית. ההצעה הבריטית לא מומשה בגלל התנגדות הצד הערבי.

גם עשר שנים אחר כך, למרות מוראות השואה, חזרה אותה חלוקה בין שמאל לימין: אל מול הצעת החלוקה של האו”ם, תמך השמאל הציוני, בהנהגת בן גוריון, בפתרון שתי המדינות, ואילו הימין הציוני, בהנהגת אישים כמו מנחם בגין, העדיפו את המשך המנדט הבריטי, כדי לאפשר רוב יהודי בכל ארץ ישראל. גם הפעם התנגדו לכך הערבים, אך ישראל הוקמה, ובמלחמת העצמאות של 1948 אף הרחיבה את הגבולות שקבע לה האו”ם. בשום שלב לא העלה אף גורם את האפשרות להקים מדינה בהנהגת מיעוט יהודי ברחבי ארץ ישראל.

עם ההודעה הצבאית הרשמית באשר לשוויון במספר היהודים והערבים, ישראל עומדת בפני הכרעה היסטורית, שאותה ניסתה להרחיק או להדחיק. ישראל רחוקה מלהיות מדינת אפרטהייד, אבל אם תחליט להבטיח את שליטת המיעוט על הרוב, לא תהיה לה ברירה אלא לנקוט שיטות של אפרטהייד. אם תרצה להימנע מכך – יהיה זה סוף הרעיון הציוני: ישראל תהפוך למדינה פלסטינית, ככל הנראה בלתי דמוקרטית, עם מיעוט יהודי.

אם יוחלט לחלק את הארץ – כדי להבטיח את המשך היותה של ישראל יהודית ודמוקרטית גם יחד – עדיף לעשות זאת במסגרת הסכם לא מושלם, על בסיס גבולות 67׳, שיממש את החלטת החלוקה של האו”ם מ-47׳ – הפעם בהסכמתם של הפלסטינים. עם זאת, גם נסיגה חד-צדדית נוסח הנסיגה מעזה תהיה עדיפה על פני השארת המצב הקיים.

Read more: http://www.al-monitor.com/pulse/iw/originals/2018/04/israel-palestinians-demography-jordan-river-apartheid.html#ixzz5CLFDMvNC

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*