הוליווד, יהדות

כוכב עולה: החרדי מניו-יורק שכבש את הוליווד מאת דותן מלאך, ניו-יורק

אלמן חרדי שמתעקש לגדל את בנו כובש בסרט חדש את פסטיבלי הקולנוע הנחשבים ברחבי העולם, וזוכה למחמאות מקיר לקיר. בריאיון מיוחד מספר מנשה לוסטיג על האתגר שבגילום דמות המבוססת על סיפור חייו, על התגובות הבלתי צפויות ועל החלום להמשיך ליצור

שכותרות הסיום של הסרט הופיעו על גבי המסך בקולנוע אנג’ליקה בדאון־טאון ניו־יורק, הקהל פצח במחיאות כפיים ממושכות. האורות שנדלקו באולם חשפו הרבה מאוד חובשי כיפה בקהל, חלקם חרדים – לא מראה שכיח בבית קולנוע כלשהו, בטח בארצות־הברית. כעבור רגע ניגשו אל הבמה ארבעה גברים, התיישבו והחלו לענות על שאלות הצופים.

אחד מהם, מנשה לוסטיג, יהודי אמריקני חרדי, הוא הגיבור והשחקן הראשי של הסרט העלילתי החדש “מנשה”, שהוא גם הסרט הראשון זה שבעים שנה שצולם ביידיש, והסיבה להתקהלות יוצאת הדופן הזו. “ההקרנות המסחריות הראשונות של הסרט היו מלאות בקהל חרדי, ובסוף אחת מהן התארגנה תפילת מנחה במסדרון. היא הייתה רועשת עד כדי כך שהסדרנים היו צריכים לבקש מהם לעבור למקום אחר”, מספר לוסטיג בחיוך. “אני לא רוצה שבסוף יאשימו אותי שבגללי הם באים לקולנוע”.

הסרט “מנשה” נותן הצצה נדירה לחיים בתוך קהילה חסידית אמריקנית, ומספר על אלמן צעיר בשכונת בורו־פארק בברוקלין, ניו־יורק, שנאבק על הזכות לגדל את בנו היחיד לבדו, בניגוד לדעת רב הקהילה, שקובע שעל הילד להישאר אצל דודיו עד שיתחתן שוב. “זה לא חוק בחברה החרדית, שאב שמתאלמן לא יכול לגדל את ילדיו לבד, וזה קורה רק כשמגיעים למסקנה שהוא לא מסוגל לעשות זאת בצורה טובה”, מסביר לוסטיג.

“כששואלים אותי אם אני לא חושב שאנחנו מציגים את הקהילה החסידית באופן שלילי, אני משיב שזה סיפור אמיתי ומציאות שיכולה לקרות. אם אב נושר מהקהילה, למשל, הילדים שלו לא יכולים להמשיך ללמוד במוסדות חרדיים. אתה יכול להגיד שזה טוב או רע בעיניך, אבל זה לא ישנה את העובדה שזו האמת וזה מה שקורה. אני חושב שהדבר החשוב ביותר הוא להיות אמיתי, לא דו־פרצופי”.

כרזת הסרט בפסטיבל סאנדרס צילום: יח”צ

הבמאי ג’וש ויינשטיין, שביים לראשונה סרט עלילתי אחרי שנים ארוכות של יצירה דוקומנטרית, מסביר את הרצון שלו לטפל בנושא: “רציתי לספר סיפור על הקהילה החרדית, ומהר מאוד ראיתי שאין לי שום אפשרות ליצור במקרה הזה סרט דוקומנטרי, כי אף אחד לא ייתן לי לשים מצלמה במקומות האלה”, הוא מספר. “הבנתי שאם אני רוצה לגעת בנושא הזה, הוא יהיה חייב להיות מתוסרט. אחרי שפגשתי את מנשה ושמעתי את סיפור חייו, הבנתי שיש לי בסיס להתחיל איתו”.

הפקת הסרט ארכה שלוש שנים ולוותה באינספור בעיות. “קשה להסביר עד כמה מסובך היה לנו ליצור את הסרט וכמה מדהים שכל זה באמת קרה לבסוף”, אומר ויינשטיין. “הקושי הראשון היה לגייס תקציב, כי אנשים לא הבינו מה פתאום אנחנו מצלמים סרט ביידיש. היה מסובך מאוד לגייס שחקנים, והייתה לנו גם בעיה בצילומים עצמם כי פשוט היו זורקים אותנו ממקומות. הסופרמרקט שמופיע בסרט, למשל, הוחלף ארבע פעמים במהלך הצילומים, כי אנשים כעסו שהצילומים נמשכים כל כך הרבה זמן, והעסקים שנראו מבעד לחלונות חששו שיחרימו אותם. בשלב מסוים הבנתי שהכי חשוב שנמשיך לעשות, וכל דבר שהלך קשה או הפוך – ניסינו להפוך למשהו חיובי”.

את החזרות ערכו השחקנים עם הבמאי באנגלית, אבל ברגע שהמצלמה החלה לפעול השתנתה השפה ליידיש, מה שהוסיף לתהליך מורכבות נוספת. “יש לי ידע בסיסי ביידיש, ובצילומים עצמם עמד לידי מישהו ותרגם לי סימולטנית מה שנאמר, כדי שאבין מה מתרחש בצילום מולי”, נזכר ויינשטיין. “אני חושב שזו הייתה בחירה נכונה, כי אם הסרט היה דובר אנגלית הצופה היה מרגיש כאילו זו אופרת סבון ולא דרמה מהחיים. זה גרם לצילום של כל סצנה להתארך בכמה שעות טובות, כי על כל מילה שנאמרה ביידיש היו אצלנו ויכוחים בלתי נגמרים”.

גם לוסטיג בטוח שהבחירה ביידיש הייתה המהלך הנכון. “הוויכוחים בסט עצמו היו בנוגע לאיך אומרים את המילה בצורה מדויקת, כי בקהילות הוגים חלק מהמילים אחרת, אבל זו השפה של החרדים והבחירה הזו עשתה את הכול הרבה יותר אותנטי. מבחינתי זה מגוחך שברשימת שינדלר, לדוגמה, הנאצים מדברים אנגלית. אתה באמת רוצה שאאמין לזה?”

הגשמת חלום

מנשה לוסטיג, כיום בן 39, נולד, גדל ומתגורר בשכונת ניו־סקוור באפ־סטייט ניו־יורק, השיכון החסידי הראשון בארצות הברית, שהוקם ב־1956. ללוסטיג 12 אחים, והוא דובר יידיש, אנגלית ועברית. הוא שולט היטב בנעשה בארץ, וביקר כאן פעמיים עד היום. במקביל ליציאת הסרט הוא כותב בימים אלו את האוטוביוגרפיה שלו בעברית.

כבר שנים הוא מעלה ליוטיוב מערכונים וקטעי חיקוי והומור שחלקם אף זכו לעשרות אלפי צפיות. “מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות שחקן, זה משהו שנולדתי איתו”, הוא מסביר. “אני נתקל בהרבה מאוד קשיים ליצור קטעים חדשים, כי בשיכון שלי אין אף אחד שאפילו מוכן להחזיק בשבילי מצלמה ברחוב. כולם מאוד מתביישים. לכן אני מצלם קטעים ליוטיוב לבד בבית, בכל פעם מזווית אחרת”.

סיפור חייו דומה מאוד לסיפור בסרט. “אני אומר ש־95 אחוזים מהסרט הם הסיפור שלי, אבל ג’וש טוען שזה חצי־חצי. במציאות, רוב הדברים בתסריט קרו לי, עם שינויים שנעשו בשביל הסיפור הקולנועי”, מגלה לוסטיג. “בגיל 23, גיל מאוחר מאוד להיות בו רווק בקהילה שלנו, אבא שלי לקח אותי לאנגליה בלי שרציתי, הפגיש אותי עם אישה ששמה בלה ואמר שזו תהיה אשתי.

עם הבמאי ג’וש ויינשטיין בצילומים ובפסטיבל סאנדס צילום: AFP

לא היה נעים לי להגיד לו שאני לא רוצה כששאל אותי, כי לא רציתי לבייש את הכלה, ומזה הובן שאני רוצה ומסכים. לפני החתונה הייתי שבור מבפנים, כי אני אדם פתוח והיה לי קשה מאוד לקבל את העניין. נפגשנו בפעם השנייה בחתונה, ושם החלטתי שיהיה לנו ערב נפלא, שאתחתן עם האישה הזו ושאעשה הכול כדי שהקשר הזה יצליח. אחרי שהערב הסתיים בלה סיפרה לי שגם אבא שלה לא שאל אותה יותר מדי אם היא בעניין שלי, אבל שאנחנו נהיה בסדר”. השניים היו נשואים במשך שבע שנים, ונולד להם בן, יעקב יוסף.

“גרנו בלונדון באותו הזמן, לא הצלחנו להביא ילד שני לעולם, ובלה החלה בסדרה של טיפולי הפריה אבל הם הסתבכו והובילו לפטירתה”, מספר לוסטיג בעצב. “אחרי תקופה, החלטתי שאני רוצה לחזור לניו־יורק. הסביבה שלי הבינה אותי, אבל הסבירה שאני לא יכול לקחת איתי את יעקב, שהיה אז בן ארבע, כי הוא כבר עבר טראומה אחת כשאיבד את אמא שלו ומעבר למדינה אחרת עלול להזיק לו. בהתחלה הסכמתי וזה נראה לי הגיוני, אבל אחרי שבועיים בניו־יורק הרגשתי לבד ואבוד והחלטתי שאני רוצה שהוא יצטרף אליי.

המשפחה של אשתי התעקשה שזה יפגע בילד. אמרתי להם שאני מרגיש חולה, לא אוכל ולא ישן, ושאני צריך אותו. בסוף חמי הבין שיש חשש שיעקב יאבד את שני הוריו, ושלחו אותו אליי. גרנו יחד חמש שנים אצל הוריי, וכשעזבתי הוא בא איתי, אבל מהר מאוד הבנתי שלא אוכל לבשל ולדאוג לו כמו שצריך. לא רציתי שאבא שלי יחנך אותו, כי לטעמי הוא מחמיר מדי, אז בעצת אנשי חינוך מצאתי לו מסגרת לימוד נכונה, עם ילדים בני גילו. בקרוב הוא יחגוג בר מצווה ויעבור לישיבה”.

ואיך הגעת לככב בסרט?

“הזמר ליפא שמלצר, שהוא גיסי ומשחק איתי מדי פעם במערכונים, המליץ לג’וש ויינשטיין לפגוש אותי. ג’וש הגיע אליי הביתה, עשה לי אודישן של שלוש דקות, אהב את מה שראה והציע לי להשתתף בסרט. בשבילי זה היה חלום אבל בהתחלה לא ידעתי אם אני יכול לסמוך עליו. חששתי שזו אולי הונאה כלשהי”.
מה גרם לך לחשוש?

“במשך השנים הרבה אנשים הבטיחו לי דברים שלא קרו, וחששתי. מה יהיה, האם זה יהיה כשר, האם הוא באמת ישלם על העבודה שלי. חשבתי שזו פנטזיה שאף פעם לא תקרה באמת”.

מנשה לוסטיג צילום: Getty Images

מה הוביל אותך להסכים בסופו של דבר?

“כמה ימים אחרי שקיבלתי את התסריט הראשוני, ולא הגבתי, התקשר אליי המפיק דני פינקלשטיין ואמר לי שזו הזדמנות שאין לי רשות לומר לה לא. הוא אמר שזה קידוש השם ושהבמאי הוא אדם טוב ונאמן שיעמוד בהתחייבויות שלו. הוא הסביר לי שאי אפשר לדעת מתי תהיה לי עוד הזדמנות כזאת, ושאם ויינשטיין, שהוא אמן אמיתי עם הרבה ניסיון וקשרים בעסק הזה, רוצה אותי, זה אומר שיש לי כישרון ושיש לכך הרבה משמעות”.

התייעצת עם מישהו לפני הצילומים, ביקשת רשות?

“לא ביקשתי רשות מאף אחד, והאמת היא שלפני הצילומים פשוט הפסקתי לחשוב. אמרתי לעצמי שאם אני באמת רוצה לעשות את זה, אלך עם זה עד הסוף. בשלב מסוים גיליתי שמישהו הביא לרב שלי תמונת סטילס מהצילומים, שבה רואים את ג’וש מסביר לי על הסצנה הבאה כשהוא יושב לידי במיטה, כאילו יש כאן רמיזה להתנהלות פסולה מצדי. למזלי, הרב שלי חכם ומכיר אותי מספיק כדי להבין שיש כאן משהו חשוד ושאני בחיים לא אעשה דבר כזה”.

היה שלב שחששת למקומך בניו־סקוור?

“כשפורסם שהסרט יוצג בפסטיבל ברלין, ניגש אליי מישהו מהקהילה ואמר לי שאני לא יכול להמשיך לעשות דברים כאלה. אז עלה בי החשש, למרות שמעולם לא נאמר לי על כך במפורש, שעומדים לזרוק אותי משם, ואפילו אמרתי לבן שלי שצריך לתכנן מה לעשות אם זה יקרה”.

לא מנסה לשנות אף אחד

לכל אורך הסרט מתמודד לוסטיג עם לחץ מהסביבה שימצא לעצמו כלה חדשה. באחת הסצנות הוא נראה בדייט בבית קפה, כשמולו אלמנה טרייה שמנסה למצוא חן בעיניו כדי שיבחר בה לאשתו החדשה. “האמת שלא רציתי לצלם את הסצנה הזו בהתחלה, אבל ג’וש הבטיח שיצלם אותה בשני מסכים שונים”, נזכר לוסטיג, “בסופו של דבר זה צולם כסצנה רגילה, שאין בה שום מגע ואנחנו אפילו לא קרובים. זה הפחיד אותי בהתחלה, אבל היום אני חושב שזה בסדר”.

איך היה לעבוד עם ג’וש?

“בהתחלה אמרתי לו שהתסריט עצוב ומלנכולי, ושאלתי למה בעצם ללכת לכיוון הזה. הוא אמר לי שהוא כבר מכיר אותי, ושבטח אמצא מקומות לשלב גם קצת הומור. זה באמת מה שקרה בסוף. ג’וש הוא אמן מיוחד ומוכשר, התפתח בינינו דיאלוג חיובי בעבודה, ובשלב מסוים הוא אמר לי שאני עושה יותר ממה שהוא אי פעם פנטז בהתחלה שאצליח”.

הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה בסוף ינואר האחרון במסגרת פסטיבל סאנדנס, פסטיבל הסרטים העצמאיים הגדול והיוקרתי בארצות הברית, שמתקיים ביוטה. “זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהייתי בתוך בית קולנוע. בהתחלה לא הבנתי מה הסיפור הגדול, אבל אז החושך ירד וההקרנה החלה, ומאוד הפתיע אותי שאנשים מגיבים למסך ושהם מבינים את הבדיחות הפרטיות שלנו וציטוטים מהתורה ומחז”ל. הרגשתי שאני רואה את הסרט בפעם הראשונה, כאילו לא שיחקתי בו, וברגעים המרגשים והשקטים התחלתי לבכות. אני זוכר שברגעים האלו בזמן הצילומים פשוט מילאתי את ההוראות של הבמאי בצורה טכנית ודמיינתי את הסיטואציה, אבל כשצפיתי בזה על המסך, נעטפתי צמרמורת בכל הגוף. זה החזיר אותי לימים שבלה נפטרה, שהרגשתי שהעולם נגמר בשבילי ולא ידעתי מה הלאה”.

טריילר הסרט “מנשה” 

360 – טריילר: מנשה

Share

Play Video

אילו תגובות קיבלת אחרי ההקרנה?

“קיבלתי הרבה מחמאות. עיתונאים שאלו אותי מה אומרים בקהילה שלי על הסרט. סיפרתי להם שאני מעדיף לשמור על הדברים בשקט, ושאף אחד עדיין לא דיבר איתי על הנושא”.

מישהו מהסביבה הקרובה שלך כבר ראה אותו?

“חוץ מכמה אחיינים שאני קרוב אליהם, אף אחד מהמשפחה שלי לא ראה את הסרט. הם בתוך הצ’ולנט של עצמם, זה פחות מעניין אותם”.

זה מעליב אותך?

“זה לא מעליב אותי ואני מניח שהם לא מבינים מאיפה היה לי האומץ לעשות את זה. הם מעדיפים לא לשמוע על זה, לא להיות מעורבים, וחושבים שאני קצת משוגע. אין לי עניין לעשות בלגן בשיכון ולא משנה לי אם מישהו מהקהילה יבוא לראות את הסרט. אני לא מרוויח מזה כלום, לא מנסה לעודד אף אחד ללכת לקולנוע, ואני לא צריך את התמיכה של האנשים שלי, כי ברור לי שאף פעם לא אקבל אותה במלואה”.

לא היית רוצה שהרב שלך יראה את הסרט?

“אני מניח שאם הוא ירצה, מן הסתם יהיה לו קשה להגיע לקולנוע ונמצא דרך להקרין לו את הסרט. אני יודע שהאנשים החכמים אצלנו הם לא נגדי, והם יודעים שאני לא מנסה לגרום נזק ולא לשנות אף אחד, אלא לעשות משהו טוב עבור עצמי”.

מה ההבדל בין מנשה בחיים לזה שבסרט?

“אני חושב שאני לא שליימזל (אדם חסר מזל, ד”מ) בחיים שלי, בניגוד לדמות בסרט. יש כאלה שאומרים שאני משחק שם טוב רק כי זה הסיפור שלי, אבל זה לא נכון. בצילומים עבדתי בדיוק לפי ההוראות של הבמאי, וברגע שהמצלמה נדלקת אני יודע להתנתק ולדמיין את הסיטואציה שאני נמצא בה. אנשים לא מבינים כמה קשה עבדתי על הסרט, ואני יודע שיש לי יכולת וכישרון לעשות הכול בתור שחקן”.

גם עליך, כמו בסרט, לוחצים להתחתן שוב?

“אנשים מדברים איתי על זה כל הזמן. אני פתוח לעניין, ואם למישהו יש הצעה בשבילי לשידוך, אשמח לשמוע עליה. כרגע אני חושב שבשבילי זה נכון לא להיות נשוי, אבל כשאמצא אישה כלבבי, זה ישתנה”.

רק לא בישראל

הקרנת “מנשה” בפסטיבל סאנדנס התקבלה באהדה רבה על ידי הקהל והמבקרים. הסרט הוזמן להשתתף גם בפסטיבל ברלין, ושם זכה לתגובות דומות. מאז גם הוקרן בפסטיבל ירושלים, ולפני כמה שבועות הושק בהצלחה בארצות הברית וברחבי העולם. “חברת A24, שמפיצה שלושה סרטים בשנה והפיקה את ‘אור ירח’ שזכה בשנה שעברה באוסקר, גילתה אותנו ביוטה והחתימה אותנו”, מספר בגאווה דני פינקלשטיין, ממפיקי הסרט וחסיד חב”ד, שגר גם הוא בניו־יורק.

“‘מנשה’ מוקרן כרגע בטורקיה, הונג־קונג, אוסטרליה, ניו־זילנד, סין, אירופה ובעוד ועוד מסכים בארצות הברית. הוא הכניס כבר יותר מ־800 אלף דולר, שזה סכום מרשים לסרט אינדי בסדר גודל כזה, והביקוש רק גדל. לצערי, אחד המקומות היחידים בעולם שאין לנו בו עדיין חוזה הפצה הוא בישראל”.

איך אתה מסביר את זה?

“בהתחלה חברות ההפצה הישראליות התייחסו אלינו קצת בזלזול, בטענה שזה סרט של דוסים ביידיש. אני יכול להבין אותם. בשלב השני קיבלנו משם הצעה מעליבה. עכשיו, כשנוצר עניין סביב הסרט, מתחילים לקחת אותנו ברצינות. לא מזמן ראיינו אותי בגלי צה”ל ושאלו אם אני לא חושב שהסרט הזה מציג איזה גן חיות נדיר. עניתי שאם מסתכלים על זה ככה, אז כל ניו־יורק היא גן חיות נדיר, עם כל כך הרבה דמויות ואנשים ממדינות ולאומים שונים. זה היופי בסרט הזה, שבסופו של דבר מנשה הוא עוד אחד מעשרות אלפי אנשים שהולכים כאן בכל רחוב, ולא משנה אם הוא חרדי או פקיסטני. ואני גאה להיות שותף בסרט ראשון שלא מציג את החברה החרדית באור רע או חשוך”.

למה כתוב על הפוסטר של הסרט שאין בו שום דבר אורתודוקסי?

“אני חושב שהכוונה היא שזה לאו דווקא קשור לעובדה שמנשה דתי, אלא שהפוקוס הוא על הסיפור האנושי, שיכול לקרות בעצם בכל מקום ובכל תרבות וכולם יכולים להתחבר אליו. אתה מצפה מיהודי דתי־חרדי שיהיה אדם קנאי וסגור, ופתאום אתה מבין שיש כאן אדם כמו כולנו, עם רגשות ורצונות וצורך להביא אוכל לשולחן כדי להתפרנס”.
ללוסטיג עצמו יש מסר קצת שונה: “מבחינתי אנשים צריכים להשתמש בכישרון שלהם. אני אוהב שהסיפור מראה לחברים בקהילה שאפשר להתמודד עם קשיים בתוכה בלי לברוח ממנה או לנשור, בתקווה שזה יעזור למי שנמצאים במצוקה, שיבינו שהם יכולים להגשים את עצמם גם פה. מבחינתי אדם צריך לעשות את מה שהוא רוצה, ולא צריך להחליף את הבגדים או את הזהות שלו בשביל זה”.

מה מבחינתך השלב הבא?

“אני מאוד רוצה להמשיך לשחק, אבל אני צריך למצוא במאי מקצועי שירצה לעבוד איתי, ומקווה מאוד שאמצא פרויקטים נוספים. אני חושב שיש צימאון גדול מאוד בחברה שלנו כיום לקצת שמחה, ומאמין שבתוך כמה שנים יתפתח סוג של קולנוע חרדי. אני נגד לשבת ולבכות, נגד להיות אנטי, אלא בעד להיות חכם ויצירתי ולהתמקד במה שאפשר לעשות אחרת”.

אתה באמת מאמין שתהיה פתיחות גדולה יותר לעניין בעתיד?

“אני מכבד את החרדים שלא רוצים להשתמש באינטרנט והם נגד הקִדמה, אבל אני מקווה שכן תהיה פתיחות גדולה יותר כלפי ילדים שירצו להיות מעורבים באמנות ובמשחק. זו לא תקופה פשוטה בעולם הזה, לא כולם מספיק חזקים ויש רבים שלא קל להם. אם יש למישהו עשרה ילדים, ושניים מהם חוזרים בשאלה, חייבים לאפשר להם עדיין ליצור משהו כשר, אחרת הם יתחילו לחפש במקומות אחרים”.

 

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*