הספר החדש “בין הכיפה לכומתה” בוחן אם ההדתה בצה”ל היא חלק מתהליך טבעי שעובר על החברה הישראלית או פרי של מהלך מתוכנן
בין הכיפה לכומתה:
דת, פוליטיקה וצבא בישראל
עורך: ראובן גל. הוצאת מודן, 626 עמ’, 128 שקלים
פתחתי לראשונה את הספר “בין הכיפה לכומתה” בערב שבו התראיין יו”ר מפלגת “הבית היהודי” נפתלי בנט אצל נסים משעל בערוץ 2, כשהארץ סערה מהצהרתו שהוא, קצין בצה”ל, יסרב פקודה ולא ייקח חלק בפינוי יהודים מבתיהם. סיימתי לקרוא את מאות עמודיו העמוסים של הספר כשהמלים “שוויון בנטל” נזרקו לחלל הציבור בתדירות של אחת לארבע דקות במסגרת המשא ומתן הקואליציוני להקמת ממשלת נתניהו השלישית. בתחילה חשבתי כי זו מקריות ותו לא שדווקא בתקופה שנדמה שהכל מודדים את הרווח בין השטריימל לבין הכיפה ובין שניהם לבין הכומתה יצא לאור ספר המאגד 22 מאמרים בנוגע ליחסי דת, פוליטיקה וצבא בישראל. במחשבה שנייה הבנתי שטעיתי ואין זו יד המקרה.
המתח בין שלושת כיסויי הראש הללו (ובינם לבין שיערן הגלוי של הנשים, כפי שיובהר בהמשך) מלווה את החברה הישראלית מאז הקמת צה”ל, כשהתעורר ויכוח בנוגע למבנה הצבא, ובן גוריון, שהתנגד להמשך קיום יחידות כיתתיות, הוביל לשילוב של דתיים וחילונים יחד במסגרת כינון צה”ל כצבא העם. הדבר עמד בניגוד לפתרון שמצא לבעיה דומה הצבא ההודי: הוא פיתח יחידות הומוגניות מבחינה אתנית־דתית כמו החטיבות הסיקיות, שאנשיהן שומרים על אורח חייהם הדתי ומוצבים רק במקומות שלא ייאלצו לפעול נגד האינטרס של קהילתם, פתרון שמתארת בספר בהרחבה אלישבע רוסמן־סטולמן.
בן גוריון בחר אחרת מתוך התפישה שצה”ל הוא “כור היתוך” מרכזי לישראלי החדש. זאב דרורי מתאר במאמרו כיצד עמד בן גוריון מול דרישות הרבנים להקים מסגרות נפרדות לחיילים הדתיים ובתמורה הסכים להחיל את חוקי הדת הבסיסיים (שמירת כשרות, הקפדה על שבת וכו’) על כלל צה”ל. הוא קבע אז ש”נאמנותו של צה”ל נתונה לממשלה ולפיקוד העליון בלבד, ללא כל זיקה למפלגות פוליטיות או סמכות דתית תורנית שמחוץ לשורות הצבא. פקודת המפקד הצבאי היא הקובעת ובידיו הסמכות העליונה, כאשר השיקול הצבאי עדיף על השיקול הדתי”. ביומנו האישי כתב כי “צבאנו יהיה אחיד בלי זרמים. למען אחידותו נתחייב כולנו בכשרות, נשליט אווירה יהודית בשבת ונחנך לכבוד הדדי – שלא ילגלג חייל שאינו מתפלל בחייל מניח תפילין”. רק לאחר תקופתו של בן גוריון חל שינוי; ב-1965 הוכרה ישיבת הסדר הראשונה (כרם ביבנה), וב-1998 כבר נמנו 30 ישיבות כאלו. אם כך, השיח הציבורי הסוער בראשית 2013 הוא בגדר שגרה המעידה על הכלל ותו לא.
הטריגר הרשמי לכתיבת הספר הזה הוא התחושה המתעצמת בכל מי שקרוב לצה”ל שהכיפה מתחילה להאפיל על הכומתה. בשפה המקצועית קוראים לתהליך הזה “הדתה”, והכוונה היא להתחזקות היסודות הדתיים בתוך ארגון, ההפך מתהליך החילון. שאלת קיום תהליך ההדתה בצה”ל מחייבת מענה על שאלות רבות. מן ההיבט הדמוגרפי נשאלת השאלה אם באמת קיימת עלייה בשיעור הדתיים בצה”ל ובמיוחד בשורות הפיקוד; וחשוב יותר: האם עלייה זו עולה על ההדתה הכללית שעוברת החברה הישראלית, או שהיא בסך הכל משקפת את השינוי הכללי בחברה?
שאלות אחרות עוסקות בהיבט האידיאולוגי־פוליטי של התהליך. האם הדתת צה”ל נעשתה מתוך כוונת מכוון לקדם תפישות אידיאולוגיות פוליטיות (תפישת עמדות כוח על ידי דתיים; חיזוק האמונה הדתית היהודית; מניעת האפשרות לפנות שטחים נוספים על ידי צה”ל וכו’) או שמא התהליך הזה נובע מנטישת העמדות הקדמיות על ידי האליטות הקודמות החילוניות?
סוג אחר של חקירות נוגע למובנים תרבותיים ריטואליים של התהליך. הדוגמאות לכך רבות: הוויכוח על נוסח התפילה “יזכור אלוהים” או “יזכור ישראל”; מקרים שבהם חולקו לחיילים ציציות כ”תחליף לאפוד” ותפילין כ”תחליף לקסדה”; שיעורי מורשת קרב שבהם הרצו מפקדים זוטרים כי “רחל אמנו הצילה חיילים במבצע עופרת יצוקה”, ובכלל עליית כוחם של קציני הדת שהפכו מדריכים רוחניים בכפייה לכלל החיילים. כך, למשל, מביא תמיר ליבל במאמרו עדות של חייל דתי שהזדעזע מכך שלפני הכניסה ללחימה בעזה הגיע לבסיס צאלים רב בבגדים אזרחיים שהרצה לכל החיילים כי “הלחימה בעזה היא מלחמת בני האור בבני חושך… שהילה של קדושה תעטוף אותנו במלחמה כשליחי מצווה”, וכי הופצה חוברת מטעם הרבנות הצבאית שבה נכתב כי “אסור לוותר על מילימטר מאדמת ארץ ישראל ונטען כי אכזריות כלפי האויב היא לעתים מידה טובה”. אפשר להוסיף לכל אלה את ההיבט המיסיונרי של החזרה בתשובה. שלל שאלות הספר מנכיח, והן צריכות להטריד לא רק את מי שלובש מדים אלא כל מי שמגדיר עצמו ישראלי.
אם ביחס למופעי ההדתה עצמם אין הרבה מחלוקות (למה שיהיו? הרי כל מי שמשרת כקצין במילואים יותר מ-20 שנה, כמו הח”מ, יכול להעיד על השינוי העצום שעבר הצבא בתקופה זו, החל מ”פקודות” שהוא מקבל מרבנים חיצוניים בנוגע ל”שילוב הראוי” לדעתם של חיילות, וכלה בתמונות הרבנים שהחליפו את תמונות הנשים בארונות הרס”רים), בנוגע לפרשנות למופעים אלה רבות הדעות. בשֹום שכל ביקשו עורכי הספר ראובן גל ותמיר ליבל להימנע מקביעת עמדה שיפוטית אפריורית, שרואה את תהליך ההדתה של צה”ל באור חיובי או שלילי. לכן, הספר חולק לכמה חלקים, שהעיקריים שבהם הם “הרים” ו”צל הרים”.
בחלק הראשון מוצגים מחקרים של אלה שסבורים שההדתה היא בעיה רצינית אשר חייבים לתת עליה את הדעת לפני שיהיה מאוחר מדי ונעמוד מול “הפיכה צבאית ומלחמת אזרחים מצד חוגים דתיים לאומיים אל מול החלטה של הדרג המדיני”. בחלק השני מוצגים מחקרים של אלה שסבורים שהטענות האחרונות הן מוגזמות או מוטעות. בין שני החלקים האלה משתרעים שאר המחקרים.
זאב דרורי, הנמנה עם אלה הרואים בהדתה “הרים” של ממש, טוען כי מאז המהפך הפוליטי ב-1977 “החלו לעלות תפישות מתחרות לתפישה הביטחונית הוותיקה שכונתה ‘דת הביטחון הלאומי'”, והאחרונה פינתה את מקומה ל”דת הגאולה”, שנאמניה רואים לעצמם מעין חובה דתית למרוד במוסדות השלטון והצבא כשאלה פועלים בניגוד ל”מצוות הדת וזכויות אבסולוטיות מתוקף הבטחה אלוהית”. הדבר הוביל למתן לגיטימציה לחיילים דתיים לסרב לפקודות שמתנגשות עם מה שהם רואים כמצוות הדת, ובמקביל – לרצון של מנהיגיהם לשלוח את צעירי הכיפות הסרוגות לכבוש את לב הממסד הביטחוני.
המבחן הראשון לדת החדשה היה בימי ההתנתקות מגוש קטיף, כשרבנים מסוימים קראו לסרבנות בשורות צה”ל. יש חוקרים שרואים בכך “קריאת הרגעה” והוכחה שאין באמת תהליך הדתה בצה”ל, שהרי הקריאות לא השפיעו באמת ורק 63 חיילים סירבו פקודה. אבל את דרורי זה לא משכנע. לטענתו, “אותם חוקרים ממעיטים במשקל הפגיעה במשמעת הצה”לית לנוכח המאמצים הרבים שנקט צה”ל למנוע סרבנות בעת המבצע”, ובהם הרחקת יחידות שבהן חיילים רבים חובשי כיפות מהמעגל הראשון שעסק באופן פיסי בפינוי. דרורי מעלה שאלה קשה בעקבות ההתנהלות הזאת: “כיצד עולים בקנה אחד צבא אחיד וממלכתי עם הטלת משימות סלקטיביות על יחידות שאופיין מגזרי ודתי? נכונות זו של צה”ל להגיע לפשרה עם המחנה הדתי לאומי מציבה בפני המפקדים בעיות עקרוניות”.
נוסף לכך פורש דרורי מקרים רבים של התערבות רבנים בעניינים לא להם, כמו הפסקת אימונים בכל פעם שהם מגיעים לביקור ביחידות בהפתעה כמנהג בעלי בית, חיוב חילונים להשתתף בפעילות דתית המוסווית תחת גלימה חינוכית ציונית ועוד. מסקנתו מכל אלה היא ש”צה”ל איבד ממקצועיותו הצבאית ומעצמאותו הפיקודית… הפיקוד הבכיר אינו חזק דיו” ולכן הוא יצר יחד עם הרבנים ניהול משותף
.
