Uncategorized

ככה מתפרקת ממלכה

ממלכת ישראל המאוחדת התקיימה כ-100 שנה. היא התפרקה, יהודה וישראל התפצלו, העם נשלח אל אסון גדול, והממלכה לא שבה יותר אל העולם. 2000 שנות ייסורים אחר כך, קמה מדינת ישראל. היא קיימת כ-70 שנה. היום אנו יושבים לבטח על אדמתנו, מעצמה אזורית משגשגת, שיש בה הרבה ליקויים, אבל עוד יותר במה להתגאות. הסכנה לפירוק המדינה ופיצול העם, אינה יותר משמועה רחוקה, היסטריה מוגזמת, פטפוט של רואי שחורות. כי לנו, הרי, זה לא יקרה שוב.

האמנם? במרחק של כ-50 או 100 שנה קדימה – חלקיק שנייה בציר ההיסטוריה – האם התסריט הרע הזה כל כך מופרך? ממלכת של ישראל היום, בתוכה פנימה, הולכת ונעשית מקוטבת על פני ציר אחד מרכזי. למרבה האירוניה, הציר הזה נקרא “יהדות”. ממש כה: פרקטיקות היהדות השונות של בני העם היהודי בישראל, מן האורתודוקסיה ועד לחילוניות, הן אלה שקורעות אותו מבפנים. אכן: היהדות היא שער הכניסה למדינה. היא מרכיב יסודי בהיסטוריה, בתרבות, בשפה, בתעודת הזהות הפרטית של כל אחד. אבל היא גם עומדת מעל כל מוקדי החיכוך המשמעותיים בין אזרחי ישראל.

מהן האדמות עליהן אנחנו יושבים, ומכוח מה אנו מחזיקים בהם? מהם בכלל הגבולות שלנו, החיצוניים וגם המוסריים? מי בכלל רשאי לבוא בשערי העם היהודי, ובאיזה אופן יעשה כן? למי היהדות שלנו מתירה, או בעצם על מי היא מעזה לאסור, להינשא ולהקים משפחה? מה היא מתירה לנו לאכול וללבוש, מתי לעבוד או להינפש – ושוב, מדוע שהיא תאסור בכלל? מה הקשר בין מידת דבקותנו באמונה ובדת, לבין חובת ההגנה על המדינה? איך מעצבת יהדותנו את יחסנו לנשים, פליטים ומיעוטים?

אלה הן כמה מבעיות הליבה, המפלגות את הציבור הישראלי כבר עתה לשני מחנות גדולים, במה שרבים מכנים כבר היום, “יהודה” ו”ישראל”. בעיות יסוד שאפשר לשכוח, ליתר דיוק לדחוק קצת למטה, כל עוד יש התלכדות במאבק מול אויב משותף חיצוני. עד שהדבר הזה לבדו כבר לא מספיק. כי אם המשותף לכולנו הוא רק מועד כניסתנו יחד למקלט ב”צבע אדום”, מה נשאר פה משותף ביום המחרת של “שרב כבד”?

מאלף לקרוא שוב על פילוג הממלכה המאוחדת, כאילו הדברים נכתבים עתה. סיבה אחת שהושמטה מדברי הימים, “חטאי שלמה”. נטען שמלכנו, החכם באדם, יצא לתרבות רעה, התיוון, התחלן, נעשה ליברלי מדי, פתוח מדי, סובלני מדי, כמעט היינו אומרים: שכח מה זה להיות יהודי. והסיבה השניה, כמה פרוזאי: כסף. אף אחד לא אוהב לשלם יותר מדי מסים. לא בתקופת רחבעם, לא היום, לא אף פעם. ובטח שאני לא רוצה לשלם עבור האחרים.

מתישהו, שאף אחד לא יתפלא, תגיע הזעקה הזו גם לחברה הישראלית המודרנית. “למה שנשלם עבור כל ה-” – השלימו כאן: התנחלויות, כבישים, עמותות דת, עמותות זכויות אדם, זרמי חינוך נפרדים, תרבות אליטיסטית מדי, מימון המרכז השבע – וזה לא ייגמר. “למה שאני אשלם עבורך?”: כשיש מחלוקת עקרונית בין בני זוג, שאלת הכסף תהפוך לנפץ המיידי שמרסק את כל המשפחה. והתלות שלנו בכסף, מה לעשות, לא הוקלה מאז ימי רחבעם. להיפך.

שלטון שנתפס כמנותק ואכזרי מצדו האחד של העם, מרידה בסממני ריבונות כמו חוק ומשפט, חלוקה פיזית, גיאוגרפית ושבטית, ואי נשיאה בנטל משותף של מס או צבא – הנה ככה מתפרקת ממלכה. וכל צד משוכנע שגנבו לו את המדינה. כמובן, כולם נורא צודקים. רק ייקח אחר כך, כמה, אי אילו אלפי שנה, להבין כמה בעצם טעו.

יהודה נוריאל הוא עיתונאי

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*