Uncategorized

ככה פתאום

אחרי ה-20 ליוני כולם פתאום מאמינים בחינוך, פתאום כולם מבינים למה זה המקצוע הטוב והחשוב בעולם. פתאום כולם הופכים מורים לחיים. פתאום הדבר

כיתה בבית הספר היסודי של גבעת עדה, צילום באדיבות גבעת עדה עמותת דורות ארכיון המושבה, ויקישיתוף

“כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר” (לו).

ונסתיימה שנת הלימודים ומתרוקנות הכיתות. רק מורים יחידים ומורות יחידות ישאו עינם הנוהה אחרי שיירת התלמידים האחרונה. מתייתם הלב אבל הפייסבוק מתמלא בפוסטים משתפכים של תלמידים ומחנכים, המוקירים תודה זה לזה. זיקוקי נוסטלגיה ואידיאליזציה הנורים לאוויר ונוחתים בשלכת חמימה של זכרונות שלא היו. אחרי ה-20 ליוני כולם פתאום מאמינים בחינוך, פתאום כולם מבינים למה זה המקצוע הטוב והחשוב בעולם. פתאום כולם הופכים מורים לחיים. פתאום הדבר.

אמת הדבר שאני מורה. אולי זה מסביר את ההטיה הטבעית שלי, אבל ברור שפרק כט הוא פרק על חינוך. פרק שכנראה גם כתבו אותו המורים העתיקים, הלא הם הלוויים. לא כדימוי, תפקידם של הלוויים חסרי הנחלה היה הוראה.

הפרק מתחיל במהפך הלב הבלתי מוסבר של חזקיהו. פרקים רבים נפתחים כאשר פתאום מגיח לאוויר מלך צדיק. אין שום הסבר בפרקי המקרא הרבים מדוע דווקא הוא. לא הסביבה ההורית וגם לא המטען הגנטי הם ערובה למידת הצדיקות וטוהר הלב של האדם. פתאום.

חזקיהו הוא רפורמטור. פסטיבל הקורבנות נחגג לקול תרועת החצוצרות בין כותלי המקדש הנפתח מחדש. פעיית כבשים ואילים, לצד שירה המתערבבת עם ענני קטורת, יוצרת בלבול חושי. קל לשכוח את סדר הדברים. מבין ההילולה המטהרת הזאת צצה ועולה דמותם של הלוויים. כאשר יש מחסור בכוהנים לטובת הטקסים, פונים לעזרה ללוויים שהם מספיק בסדר, הם… הם פשוט ישרי לבב. הרי היו שם תמיד. זה תפקידם. לזרוע זרעים רבים שרובם כנראה לא ינבטו. באין מספיק כוהנים מטוהרים, הם יספיקו.

לא פתאום חזקיהו הפך ליבו. לא פתאום בוקעת מהגרון שירה עתיקה ואבודה. לא פתאום. הלוויים תמיד שם ברקע. עוברים מכפר לכפר. לפעמים נלעגים, בדרך כלל עייפים, תמיד זקוקים להכרה ולחסות. הם לא נביאים וגם לא כוהנים, זוהרים הרבה פחות. אבל הם אלה שאחראים שלפעמים, כמעט בדרך נס להתהפכות הלב של מישהו ההופך להיות מעט ישר יותר. ככה, בפתאום.

אלכס רויטמן הוא מורה לתנך ולתאטרון

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*