גם בנסיבות כואבות, אל לנו לפתוח את שערי המדינה לקליטת פליטים ללא כל הגבלה • אין זו מדינת כל אזרחי העולם, ואין צורך להתנצל על כך • קלטנו 25 אלף אוקראינים ונקלוט מאות אלפי עולים • כך מצופה ממדינה יהודית לנהוג
, עודכן

“שלושה סימנים באומה זו: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים” – כך תיארו חכמים את אופיו של עם ישראל. ואכן, על אף הזוועות שחוללו האוקראינים ביהודים לאורך מאות בשנים, הלב מתמלא רחמים על הסבל שבניהם עוברים כעת. אך השאלה המתבקשת לנוכח המלחמה היא: מהי גמילות החסד המצופה ממדינת היהודים?
אין זו הפעם הראשונה שבה ישראל ניצבת בפני דילמה מסוג זה. לפני פחות מעשור התרחש מעבר לגבולנו הצפוני רצח עם של ממש – גם אז במעורבות רוסית. בעוד שכנתנו ירדן קלטה מיליוני פליטים סורים, איש לא ציפה שישראל תכניס אותם בשעריה. האם דמם של האוקראינים הרחוקים סמוק יותר?
במלחמה ההיא ישראל עשתה פלאות, כאשר הזרימה סיוע הומניטרי וטיפלה במאות פצועים סורים. בדומה מאוד לכך, בימים אלה שלוחיה של המדינה בגבולות אוקראינה – וגם אזרחים פרטיים – מגישים עזרה לפליטי המלחמה בהיקפים מעוררי השראה.
בקרוב המדינה אף תפעיל בית חולים שדה באזור. לפעילות הענפה הזו מתווסף המבצע ההרואי של חילוץ אלפים רבים של יהודים וישראלים מהתופת, באומץ רב ובהשקעה כלכלית כבדה. נוסף לכל אלה, מעל ומעבר למה שעשו רוב המדינות שאינן שכנות של אוקראינה, ישראל גם אישרה קליטת 25 אלף אוקראינים שאינם זכאי חוק השבות. ואל יהי הדבר קל בעיניכם.
בימים האחרונים קיבלו אלפי אוקראינים ששהו בארץ שלא כחוק הודעה כי הם רשאים להשתקע כאן. “בתי משמורת” שחררו שוהים בלתי חוקיים מאוקראינה, שהעדיפו עד כה כלא ישראלי על פי עצמאות בארצם. כזו היא ישראל, מתקשה לגרש אפילו מי שעל פי כל דין לא אמור להיות פה (ומי שלא מבין זאת, מוזמן לסיור באקס־טריטוריה המכונה דרום תל אביב).
ישראל היא כזו משום שבהתאם להגדרתה העצמית ועל פי החלטת האו”ם – היא מדינה יהודית, ולכן היא מרחמת. דווקא משום כך, חלה על ראשיה, בכללם שופטי בג”ץ, חובה עליונה לשמר את אופייה הלאומי היהודי.
זה ייעודה ההיסטורי של המדינה. העם היהודי עודנו נרדף ברחבי העולם, וסופג איומי השמדה כפי שלא חווה אף עם אחר. זהו הצד הנכון של ההיסטוריה שמנהיגי המדינה צריכים להיות בו.
לכן, גם בנסיבות כואבות, אל לנו לקעקע את דמותה של המדינה. אין זו מדינת כל אזרחי העולם, ואין צורך להתנצל על כך. ישראל היא גם ארץ קטנה באוכלוסייה וזעירה בשטח. ובכלל, מהי החלופה? שעם פרוץ כל מלחמה בעולם נקלוט אלינו 50 אלף איש? ממיאנמר? מתימן? מעיראק? מאפגניסטן? מאתיופיה?
בין השכל ללב
קיבלנו 25 אלף. נקלוט מאות אלפי זכאי חוק השבות (שרבים מהם אינם יהודים). אנו מגישים סיוע הומניטרי, ומנהיגנו פועלים להשכין שלום. כך מצופה ממדינה יהודית לנהוג.
והערה אישית לסיום – אל תטיפו לי על שואה ועניינים. אני דור שני לשואת טרנסניסטריה. דודה שלא הכרתי נרצחה בידי אוקראינים בהיותה בת חצי שנה, בהטחת ראש על סלע. את החשבון ההיסטורי אני יודע לעשות לבד.

אריאל כהנא
כתב מדיני. התחיל את הקריירה העיתונאית ב-1996 כעורך וכמגיש יומני חדשות בערוץ 7. במקביל, פרסם כתבות ותחקירים ב”הצופה” ובירחון “נקודה”. ב-2006 הצטרף ככתב וכעורך כלכלי ל”מקור ראשון”. ב-2009 החל לשמש כתב מדיני של “מקור ראשון”, ובהמשך של מעריב ושל אתר nrg. ביוני 2018 עבר לשמש כתב מדיני ב”ישראל היום”. בין היתר פרסם תחקיר על אודות סוכן שב”כ שמכר כלי נשק לאחים קהלני מקריית ארבע, שהורשעו בניסיון לרצח פלשתיני. סיקר את מרבית האירועים המדיניים בעשור האחרון, ובהם ביקורים של נשיאים וראשי מדינות בישראל. התלווה אל משלחות ראש הממשלה בביקוריו ברחבי העולם – בוושינגטון, בדרום אמריקה, ברוסיה, באירופה ובאסיה. קיים ראיונות רבים עם אישי ציבור בישראל ומחוצה לה, בכלל זה עם נתניהו, שר החוץ האמריקני מייק פומפאו, קנצלר אוסטריה סבסטיאן קורץ ושגרירי ארצות הברית בישראל. למד בישיבת ההסדר “אור עציון” ושירת כלוחם בשריון. בעל תואר ראשון בלוגיסטיקה וכלכלה מאוניברסיטת בר-אילן ותואר שני בלימודי תקשורת מהאוניברסיטה העברית. נשוי ללימור ואב לשבעה. מתגורר ביישוב גבע בנימין (אדם).