דיעות

לו היינו טראמפ: אם נשכיל לנהוג כארה”ב אולי המצב בעזה ישתנה מאת שלום ירושלמי

מדינה שסובלת ממצוקה ומרעב הופכת לאיום ביטחוני. טראמפ החל לפרק את המוקש בקוריאה הצפונית, אולי ננסה זאת גם אנחנו ברצועת עזה?

שעות ארוכות ישבו השרים ביום ראשון ודנו במצב הנוראי בעזה. יומיים אחרי, בשלישי, נפגשו נשיא ארה”ב דונלד טראמפ ומנהיג קוריאה הצפונית קים ג’ונג און. מרחק עצום שורר בין הבונקר בירושלים למלון קפלה באי סנטונה בסינגפור, בין הדמויות והסגנון, בין נושאי הדיון והמחוות ההדדיות; אבל אם מנטרלים את התפאורה העצומה ומקטינים את ממדי הסכסוך אפשר לזהות קווי דמיון רבים בין ארה”ב, קוריאה הצפונית, ישראל ועזה.

אמריקה וישראל הן מדינות דמוקרטיות, שנהנות עדיין מבחירה חופשית של המנהיגים שלהן. קוריאה הצפונית ועזה הן דיקטטורות אכזריות עם ערך אפסי לחיי אדם. בכל יקום מקביל ומתוקן היו מעמידים את קים ג’ונג און לדין על פשעים נגד האנושות ורצח שיטתי של בני עמו ובני משפחתו, אבל בסינגפור רוחשים לו כבוד וחותמים איתו על הסכמים במקום לעצור אותו ולהטיסו לבית המשפט בהאג.

עזה. צילום: AFP

קים זוכה ליחס מיוחד בזכות הכוח הגרעיני שטיפחו הוא ובני משפחתו לאורך שנים על חשבון העם המסכן שעליו הם דורכים. מעולם לא הצלחתי להבין איך מדינה נחשלת ומפגרת, מבודדת, מוכה בסנקציות בינלאומיות ומוגבלת מרצון או מאונס מסוגלת לפתח נשק גרעיני מתוחכם, טילים ארוכי־טווח וראשי קרב שהצליחו לאיים אפילו על ארה”ב. איך צוברים ידע ויכולת פיתוח של עשרות פצצות גרעיניות ופצצות מימן בתוך מעגל סגור ומנותק מעולם המדע והמחקר? תעלומה.

אבל זה בעצם הסיפור. אילולא יכולת האיום של קים איש לא היה מתייחס למדינה הזאת והיא הייתה פושטת יד בפני העולם כמו למשל מאוריטניה. למזלו, או לרוע מזלו של קים, אמריקה ודונלד טראמפ חזקים הרבה יותר ממנו. “הכפתור שלי יותר גדול משלך”, אמר טראמפ. בעולם השכונתי של טראמפ, וכנראה גם של קים, מי שמחזיק בגרב סכין ארוכה יותר מנצח. הדיפלומטיה הבריונית של טראמפ את קים היא החידוש חסר התקדים שקורה כאן. אני משוכנע שקים לקח את האיומים המפחידים של טראמפ ברמה האישית. “תכל’ס אני לא רוצה למות בגיל 33”, הוא אמר לעצמו, וכל השאר היסטוריה.

קים יצא לסינגפור כדי להציל את חייו וגם להפיק תועלת כלכלית עצומה, אחרי שיוסרו הסנקציות. טראמפ קלט היטב את המצוקה של הפרטנר, אחרי שדחף אותו לפינה. מי כמו טראמפ יודע עד כמה אנשים שואפים לעושר ולכבוד, בעיקר רודנים אלימים ותאבי שליטה שכמותם ראינו במדינות מרכז אפריקה. אגב, התגובה של טראמפ בפסגה לשאלות על אופיו הרצחני של קים ג’ונג און הן שערורייה בפני עצמה. כך לא מדבר מנהיג העולם החופשי. באותן דקות הייתי רוצה לראות על הפודיום דווקא את ברק אובמה. הטקסט שלו כלפי קים היה שונה. הוא לא היה מכנה אותו “צעיר מוכשר”.

אבל הכסף חשוב יותר לטראמפ מזכויות אדם. הנשיא האמריקני סחט מקים ויתורים וגם חסך תקציב ביטחוני לעצמו. בכלל, טראמפ לא אוהב לשלם כסף. הוא אוהב לשמור בכיס ולא לחלק. יש לי חבר בניו־יורק שעשה לפני קרוב ל־20 שנה עבודות הובלה ושיפוצים בדירתו של טראמפ במנהטן. כאשר הגיעה עת התשלום טראמפ לא היה בסביבה. החבר התעקש לקבל את הכסף וטראמפ מצא סעיף בחוק העירוני שאוסר על מי שאינו תושב ניו־יורק לעבוד בעיר. האיש ויתר. לך תריב עם טראמפ בבתי המשפט ועוד מול סוללת עורכי הדין שלו. מאז אותו סיפור הדביק החבר שלי לטראמפ את התואר “הערס האמריקני”.

טראמפ יחסוך לדבריו סכומים אדירים אחרי שהחליט להפסיק את תמרוני המלחמה המשותפים עם קוריאה הדרומית, שאותם הוא מכנה ‘פרובוקטיביים’. טראמפ גם ידרוש מקים תמורה מלאה לכסף שיעביר לו. זה ישתלם לשני הצדדים. הנשיא האמריקני מפרק עכשיו את המוקש הכלכלי כדי להשיג רגיעה ביטחונית, וגם ההפך, מפסיק את התמרון הביטחוני כדי להשיג תועלת כלכלית. נשמע לא רע.

הדומה והשונה

וזה מחזיר אותנו לרצועת עזה. השרים בקבינט דנו ביום ראשון בדרכים שבהן אפשר להוציא את עזה ממצבה הקשה, וכך אולי למנוע מהתושבים הפגנות והתפרצויות אובדניות לעבר גדר הביטחון. עזה רעבה כמו קוריאה הצפונית אבל לא חזקה כמוה. לקים יש פצצות גרעין. ליחיא סנוואר, שגם הוא רוצח עם תעודות מהכלא הישראלי, יש עפיפונים. אילו הייתה עזה מאיימת הרבה יותר, אולי היה נמצא פתרון, כמו עם מצרים בשעתו. זהו העולם ההפוך, ואלה כללי המשחק בימים אלה.

מעל הפסגה בסינגפור, כמו מעל הדיונים בקבינט בעניין עזה מרחפת האמירה הידועה “זו הכלכלה, אידיוט”. העיקרון זהה. השר יואב גלנט הציע להקים אזורי תעשייה משותפים ברצועה, כפי שהיה כאן פעם. השר שטייניץ הציע להקים נמל בקפריסין. השר ישראל כץ רצה להעלות סוף סוף לדיון את התוכנית שלו להקמת אי בינלאומי. בדרך הוא רב עם שר הביטחון אביגדור ליברמן שלא רוצה לשמוע על שום תוכנית כזו. כץ ויתר.

במקרה הזה צודקים כץ ושטייניץ. הפתרון מול הפלסטינים ברצועת עזה ובכל מקום צריך לפנות החוצה, לא פנימה. אחרי שיצאנו מעזה תודה לא־ל, ונסוגונו לקווי 1967, חייבים להיפרד ממנה לחלוטין לא לחבר אותה אלינו מחדש כפי שמציע גלנט. צריך לפתוח את עזה לעולם ולא לישראל ושם למצוא את הפתרונות הכלכליים. הכיוון הוא מערב ולא מזרח: למצרים, לקפריסין, לאירופה או לאי המלאכותי של כץ, האי־פרדות. חבל שלא השכלנו לזרום עם הצעות שעלו באו”ם לשלוח כוח רב־לאומי ולכונן גבול בינלאומי בינינו ובין הרצועה, ומיהרנו להטיל וטו על כל רעיון כזה.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*