דיעות

למה אני לא טסה לחו”ל לפני פסח מאת רביטל ויטלזון-יעקבס?

לא בא לי כלום חוץ מאקונומיקה, מדפים נקיים מאבק, וטיול מאורגן לברצלונה. הלוואי והייתי מסוגלת לזרום, לארוז מזוודה ולנסוע לנתב”ג

אני מתה לטוס לחו”ל. ברצלונה. זה מה שבא לי. למה? כי לא הייתי שם אף פעם. למעשה הייתי רק בניו־יורק, הקאתי יומיים בפריז וכמובן המסע לפולין. מה שאני עושה בשבוע האחרון, במקום לחשוב על טור משנה עולם ובלתי נשכח, זה לחפש מישהי שתבוא איתי. נכון לרגע זה לא מצאתי.

אחת יכולה לקחת חופש מהעבודה רק ליום אחד, השנייה יכולה לקחת חופש מההנקה רק ללילה אחד והשלישית עדיין לא יצאה מהשוק האפילפטי שנכנסה אליו כשהבינה שאנחנו מדברות על לחזור יומיים לפני פסח.

ישנו כמובן גם העניין הפוליטי. חברות, כמו צרות, מגיעות בשלשות. ואז את חייבת להציע לכל המשולש לטוס יחדיו. אם רק אחת יכולה והשנייה לא, מצופה ממך לוותר על הרעיון ולהמיר אותו בסלט חסה בקפה לנדוור הסמוך למקום מגורייך. כיוון שבממוצע בכל שלישיית חברות, באותו זמן נתון, חצי בחופשת לידה, חצי בלידה פעילה וחצי בדיוק חזרו מחופשת לידה ולא נעים להן לקחת עוד חופש, יוצא שהפעם הבאה שנוכל לנסוע יחד תהיה ב־2051. היעד: בית גיל הזהב אשדוד.

אל תתבלבלו. אני לא בטוחה עד כמה באמת בא לי לעוף מפה או שבגלל שהחצי השני נסע לסקי לשבוע, בא לי, איך לומר בעדינות, “לנקום בו”. כי זה לא שלא כיף לי להישאר עם הילדים לבד, כשהקטנה אחרי חיסון, לשנייה טיול שנתי ביום ראשון, לגדולה טיול שנתי ביום חמישי, לשלישי טקס החלפת חגורות מרתק בחוג ג’ודו, והרביעית סתם בתקופה סירוב פקודה כללית. זה לא שלא כיף לי לישון לבד חמישה לילות, שלושה שבועות לפני פסח ואחרי שצבעו את הקירות. ההפך, לא כיף לי. איפה אוכל לדפוק את הראש בקיר בשקט כי שכחתי לקנות לבנות מבעוד מועד חטיפים לטיול (שזה אומר את כל הפיצוצייה), אם בדיוק צבעו את הקירות?

זה מדהים איך כל נסיעה שלו לחו”ל אני מתחילה בהכי לא מפרגן שלי ולאט־לאט מגבירה. במיוחד דקה לפסח.

שלושה שבועות לפני פסח נחשב אצלנו דקה לפסח. מוכרז מצב כוננות כללי. אסור להזמין חברים, אסור לזרוק ילקוטים, חולצים נעליים בנתניה ובכללי נשימות סדירות עם עדיפות מעל השטיח בכניסה. ואני לא מההיסטריות, אני יודעת שיש עוד זמן רב עד שאני אחרס חרוסת או אכרפס כרפס. אבל בליבי חשק רב להחליף כבר עכשיו את המטבח לפסח ורק לבשל תפוחי אדמה וביצים קשות בתקופה הקרובה. אחרת זה תמיד הכול ברגע האחרון. לא בא לי כלום לפני פסח, לא בא לי לארח ולא בא לי להתארח. ולא בא לי לבשל ולא בא לי לאפות. בא לי אקונומיקה ומדפים נקיים מאבק. בא לי בלטות ללא סימנים ונירוסטה בלי טביעות אצבעות.

אבל השנה יותר מהכול בא לי חו”ל. בחודש האחרון זה מה שאני עושה בפייסבוק, מסתכלת על תמונות של אנשים מטיולים בחו”ל ואשכרה מוצאת את עצמי זקוקה לסקשן כזה של רופאי שיניים לטפל בריר הדולף מרוב קנאה.

וזה לא כזה סיפור, זה לא. אבל זה כל כך כן. בני אדם נחלקים לשניים: הזורמים ואלו שתקועים כמו אבנית בפייה של הברז. יש לנו זוגות חברים, שרק בווטסאפ תמים של שישי בבוקר אני מבינה שבדיוק בערב הקודם הם החליטו להיות ספונטנים ולנסוע עם כל הילדים לעשות את חוצה ישראל ולחזור עד שבת. אני – כדי לנסוע עם הילדים לסופר, צריכה התארגנות מראש של חודש.

יש לי חברות שפשוט קובעות עם חברות, לא אכפת להן מה היעד ומה השעה. מה שעולה באתר הן זורמות. אני – אם לא נשבעים לי שזו טיסה נורמלית, ושימות העולם היא לא נדחית ולא מתעכבת – לא זזה לשום מקום. אני רוצה לשלוט בכל פרט. איפה, לאן, מתי. ואז זה מכה בי. אני טיפוס של טיול מאורגן. כל מה שנותר לי בחיים לעשות זה לרכוש פאוץ’ וגרביים שגדולים עליי ומבצבצים בין המכנסיים לנעליים – והנה אני בשורה הראשונה של האוטובוס, כדי לא לפספס את מה שאומר המדריך.

למה אני לא כיפית, למה אני לא זורמת, למה אני לא מגניבה. למה אני לא פשוט אורזת טרולי ונוסעת לנתב”ג, שואלת בפייס, מי באה איתי לחו”ל ומתפשרת גם על פרטנרית שאוהבת גויאבות? מעניין אם עד שהטור יתפרסם אני אמצא. מישהי ויעד וכרטיסי טיסה. או שאולי סתם אזמין לילה בבית גיל הזהב אשדוד ואחפש מתכון טוב לחרוסת.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*