דיעות

למה הוא יורה לעצמו ברגל? \ בן אלידע

טראמפ לא מפסיק לנסות לשכנע אותנו שהוא יודע מה הוא עושה. בסגנון לא כל כך “נשיאותי” בלשון המעטה, וזה התחיל כבר בימי הקמפיין העליזים שלו, הוא מוכר לנו כל מיני “עובדות” שלא עומדות בשום מבחן, הוא ממציא את ההיסטוריה מחדש, מציג בורות בכל הנוגע לעניינים כלכליים, (“ההצעה שלו לשר האוצר “להפעיל את מכונות הדפוס ולהדפיס כסף”), מדבר על הזלזול שלו בחוק, (“אני יכול לירות במישהו באמצע השדירה החמישית ולא יעשו לי שום דבר”), מפגין את הזלזול שלו בנשים, החל מאמירות מוקלטות באשר לשיטה שבה הוא נוהג “להתחיל” עם נשים, ועד לאמירות פומביות ברמה הנמוכה ביותר שאפשר. היום יום ששי, כך נראה, הוא קבר את עצמו סופית: בהודעה שמסר לציבור בגן השושנים של הבית הלבן, הוא הכריז על מצב חירום לאומי בגבול הדרומי. “מצב חירום” שכזה, מאפשר לו על פי החוק לעקוף את הקונגרס ולהשתמש בכספים שמתוקצבים בסעיפי תקציב שונים, למטרות בטחוניות. יש להניח שנאמניו ואוהדיו, מחו כמה דמעות של אושר לשמע דבריו הנחרצים של העריץ מושא הערצתם, אבל השמחה שלהם לא תמשך זמן רב, עד מהרה יתברר להם שהכרזתו של הנשיא לא שווה יותר מקליפת שום משומשת

אני יודע שתומכי הנשיא לא טורחים לקרוא את דברי או את לשמוע לדברי מומחים הרבה יותר גדולים ומפורסמים ממני. הם מעדיפים לשאוב את המידע שלהם מראש לימבו ומפוקס ניוז, כמו שעושה הנשיא, אבל לכל היתר, ולאלה שפתוחים לשמוע אני אומר: אין להכרזה של טראמפ על “מצב חירום לאומי” שום ידיים ורגליים, והוא לא יצליח להזיז אפילו סנט אחד מסעיפי תקציב שונים לצורך בניית חומה, או לכל צורך אחר, והרי לכם מדוע: אחרי פרשיית ווטרגייט, עברה בקונגרס ברוב מוחלט ומשותף של שתי המפלגות, תקנה שמעניקה לקונגרס  כח שהוא מעל לכוחו של הנשיא בכל הנוגע להקצאת כספים על סמך הכרזת מצב חירום נשיאותית.

במילים אחרות, בסמכותה של ננסי פולוסי, יושבת הראש של הקונגרס, להביא להצבעה בקונגרס את הכרזתו של הנשיא. כל החלטה של הקונגרס אמורה לעבור אישור גם בסנט, ועוד לפני הכרזתו של הנשיא כבר היה ברור שיש בסנט רוב של יותר מ 70 סנטורים, הכולל לא מעט סנטורים רפובליקנים, שאינם “זורמים” עם דעתו של הנשיא בקשר למתרחש בגבול הדרומי.

שמי נציגי קונגרס: חואקין קסטרו (דמוקרט מטקסס), ואלכסנדריה אוקסיו – קורטז, (דמוקרטית מניו יורק), כבר הודיעו על כוונתם להגיש הצעה שתבטל את הכרזת מצב החירום של הנשיא. הרוב המובטח להצעתם בשני בתי הקונגרס, מוחק למעשה את רצונו של הנשיא והופך אותו כפי שכבר ציינתי לקליפת שום משומשת

אבל בואו ונניח לצורך השיחה שההצעה לא תוגש, או שלא תשיג רוב בהצבעות, ושמצב החירום הנשיאותי ישמר. גם אז יגלה הנשיא שהתכניות שלו לבנות חומה לא מסתדרות עם המצב בשטח, מציאות ידועה מראש – שאותה ללא ספק הציגו לו יועציו ומקורביו. כאיש נדל”ן, הוא אמור להכיר את המציאות הזאת מקרוב: חלק מהקרקעות שבהן החומה שלו אמורה לקום, נמצאות בבעלות פרטית, ובעלי הקרקעות האלה לא מתכוונים להעניק אותן במתנה כל כך מהר. טראמפ יודע שכל אחד מהם יגן על זכויותיו כל הדרך לבית המשפט העליון וילחם בניסיון להפקיע את אדמותיו. הוא גם יודע שהתהליך המשפטי הזה עלול לעכב את תחילת הבניה עד אחרי הבחירות של שנת 2000, מועד שיש לו פוטנציאל לשנות כליל את מדיניותה של ארה”ב בנושא. אז אם הוא יודע את כל זה, אתם שואלים, אז למה הוא הכריז על מצב החירום הכל זאת? אם אתם מצפים ממני לתשובה, אז בתור מישהו שיכול רק לנחש הייתי אומר שהוא פשוט לא יכול להתגבר על הצורך האובססיבי שלו “לצאת גבר”. את העובדה שנושא הגבריות שלו מעסיק אותו לא מעט, אנחנו כבר יודעים מהתבטאויות וג’סטות פומביות שלו בעבר, אבל זאת היא רק דעתי האישית

מיץ’ מקונל, מנהיג הרוב הרפובליקני בסנט, הודיע שהוא תומך בהכרזתו של הנשיא, מה שמלמד אותנו עד כמה פוליטיקה מסריחה. מיץ’ לא באמת תומך בהכרזת הנשיא. הוא גם יודע שכשהנושא יעלה להצבעה הוא יהיה במיעוט אפילו בקרב אנשי מפלגתו. אז מה אכפת לו “ללכת בלי ולהרגיש עם”? הוא יכול לשמור על יחסים טובים עם הנשיא מצד אחד, ולהשמיט את השטיח מתחת לרגליו מצד שני ולהשיג את מה שהוא רוצה להשיג

רוצים לדעת למה מקונל יודע שחלק מהרפובליקנים לא יצביעו עם הנשיא? זה מפני שזה מה שהם אמרו! למשל הסנטור מפלורידה מרקו רוביו, שאמר שהכרזת מצב החירום הינה “רעיון גרוע”, או הסנטורית סוזן קולינס ממיין שאמרה: “שההכרזה מפוקפקת מבחינה חוקתית”, או סנטור רון ג’ונסון מוויסקונסין שאמר: “שההכרזה הינה שינוי דרמטי יוצא מן הכלל מאיך שהשתמשו בה בעבר”. גם סנטורים אחרים הביעו באופן פומבי, כל אחד וסגנונו, את הסתייגותם המוחלטת. זאת היא הפעם הראשונה שבה נבחרים רפובליקנים נושאים קולם כנגד הנשיא שלהם. אם אני הייתי טראמפ, הייתי לוקח בחשבון שבעצם אבדתי את בסיס הכח שלי סופית, והברירות שעומדות בפני הן שתיים: להתפשר עם

המציאות, או לפרוש. נשיא שמקבל סטירת לחי ההמחוקקים שלו עצמו, לא יכול לתפקד, אבל טראמפ זה לא אני, וברור שצורת החשיבה שלו שונה מזו שלי. הוא בוודאי מתכנן לעצמו כעת את ה”ניצחון” הבא שלו

סיבה נוספת, ואולי העיקרית, להתנגדות הרפובליקנים להכרזת מצב החירום של הנשיא היא החשש שנשיאים דמוקרטים בעתיד ישתמשו בתקדים שקבע טראמפ להכריז מצב חירום בנושאים שהרפובליקנים מתנגדים להם, כמו פיקוח על הנשק, נושא הביטוח הרפואי, ועוד, ובכך לעקוף קונגרס שעשוי להיות רפובליקני. בקיצור הם מפחדים שאישור “מצב חירום” על ידם היום, יחזור אליהם כבומרנג מחר, והם מבינים שלנשיא שלהם לא אכפת, מחר הוא כבר לא יהיה כאן, והיום הוא המנצח, וזה כל מה שמעננין אותו

אז כעת אתם מבינים למה הוא יורה לעצמו ברגל?

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*