איכר ורופאה מתאהבים. הסיפור יכול היה להיות פשוט, לולא היה מדובר בבן קהילת האמיש המסוגרת והנרתעת מכל מגע בחיים המודרניים. רומן מורכב ומנומק שכתוב בכישרון יוצא דופן
מאת חבצלת פרבר
התמונה הצבעונית־מתקתקה שעל כריכת ספרה של סוזן ויגְס יוצרת רושם מטעה, כאילו לפנינו רומן צ‘יק־ליט רומנטי. ולא היא. בכסות של עלילת אהבה סטריאוטיפית־כביכול אנחנו מלווים סיפור בעל עומק פסיכולוגי וכושר ביטוי מרשים, על שני אנשים שנאבקים מאבק כפול: מול המחויבויות האישיות – האמיתיות או המדומות – שלהם עצמם, וכנגד קיבעונות חברתיים ותרבותיים משני עבריו של פער עמוק שמפריד ביניהם.
השניים נדרשים לגייס את כל כוחות הנפש והרגש שמצויים בתוכם כדי לבנות את הגשר שיאפשר להם להיפגש ולבנות חיים משותפים בדרך נכונה עבורם ועצמאית, והסופרת מתארת את התהליכים הפסיכולוגיים והבין־אישיים בכתיבה רגישה ומעודנת; כזו שרק כישרון ספרותי מרשים והתבוננות אמפתית ומעמיקה במצוקות האנושיות, יכולים לשחזר בנאמנות כזו על הכתב.
הספר נפתח בפרולוג: וידוי גלוי לב של דמות עלומה, שאפילו התרגום לעברית – שפה שרגישה למגדר ולאבחנה בין זכר ונקבה – אינו חושף מי היא. הדמות הזאת מתוודה על נטישת תינוק/ת – גם מין היילוד לא נחשף – ב“ארגז תפוחים ישן“ בבית חולים, אך מצדיקה את המעשה בכך ש“ידעתי שבבית החולים יצילו אותך“. “בתקשורת“, מסיימת הדמות את וידויה, “התמקדו בהיבט השערורייתי ביותר – סיפור על נטישה. סוד משפחתי נורא השמור בידי קהילה חשדנית מאחורי חומות גבוהות… אבל העיתונים טעו“. אחרי טקסט כזה על “תעלומה שצריך לפענח“, אי אפשר שלא לקרוא ולנסות לפתור את החידה. אבל קודם נבהיר את עניין “ארגז התפוחים“.
בקהילות נוצריות מסוימות נהוג שתינוקות לא רצויים מושארים על מדרגות הכנסייה או במסתור דלת הכניסה, ומשם נאסף היילוד ונמסר לבית היתומים או למשפחה מאמצת. הכינוי “ג‘ון דו“ או “ג‘יין דו“ הוא השם המקובל לאסופים כאלה. צעד קטן לשכלול ולהבטחת שלומו של התינוק הוא “תיבת מסירה“ מצוידת בפעמון: צלצול הפעמון מזעיק את צוות הכנסייה שמגיע ואוסף את התינוק, ובינתיים הנוטש מספיק להסתלק וכך נשמרת גם האלמוניות. נראה שבתי חולים שכללו את השיטה והציבו גם הם ארגז מסירה כזה, מה שמבטיח טיפול מהיר ונאות בתינוק והצלת חיים.
סטריאוטיפים נסדקים
העלילה נפתחת בחודש אוגוסט, זמן הקציר והאסיף. שם אנחנו פוגשים את גיבורי הסיפור: קיילב ואחיינו ג‘ונה. קיילב מביט בג‘ונה ומבחין ב“רגליו הרזות“ שבולטות ממכנסיו שנעשו קטנים עליו. קיילב יצטרך “לבקש מהאנה לתפור לו זוג מכנסיים חדש…“. היכן אמו של ג‘ונה ומדוע היא אינה דואגת לבגדיו? ומיהי האנה? בהדרגה מתברר לנו שמדובר בשני ילדים יתומים ודודם שמגדל אותם בקהילה של בני האֵמיש בפנסילבניה. קהילה הדוגלת בהפרדה מן העולם המודרני ומנהגיו והסתגרות קנאית בקהילה ובמשפחה, עד כדי חרמות ונידוי של בני משפחה שאינם הולכים בתלם. שמות הגיבורים, קיילב (כָּלֵב), ג‘ונה (יונה), האנה (חנה), אסא ואחרים, אופייניים לבני הקהילה, הדבקים בתנ“ך.
המשפחה מורכבת משני ילדים יתומים ודודם שמגדל אותם בקהילה של בני האֵמיש בפנסילבניה. פנסילבניה, 2006. צילום: AP
רוב הדמויות בספר סטריאוטיפיות. גם מראהו של קיילב תואם את הסטריאוטיפ של איכר מבני האמיש: “גבר בלונדיני גבוה, זקוף כמו עץ… פניו נראו כמסותתות באבן..“. אבל דווקא בתוך הסטריאוטיפ בולטת החריגה: תווי גופו ופניו של קיילב תואמים את בן האֵמיש הטיפוסי, אך בניגוד לאחרים, הוא מגלח את פניו ואינו מגדל זקן – וכך מסומנת החריגה של קיילב מן הנורמות של הקהילה. ואכן, קיילב חי במידְל גְרוב, קהילת בני האמיש, מתוך מסירות אנושית ומחויבות עמוקה למשפחתו ולחוקי הקהילה. אבל זה קרה רק לאחר תקופה של חיים “בחוץ“ ולאחר שזנח את חלומותיו להשתלב בעולם המודרני ושב הביתה כדי למלא את חובותיו המשפחתיות הדחופות בעקבות מותם של אחיו וגיסתו – הוריהם של ג‘ונה והאנה – בתאונת דרכים. עכשיו הוא מגדל את שני הילדים ומגן עליהם בגופו מפני קנאותו הדתית ואכזריותו של אסא, אביו וסבם של הילדים.
כשג‘ונה בן האחת־עשרה נפצע בתאונה חקלאית, מביא אותו קיילב לבית חולים בפילדלפיה, שם נמסר הילד לטיפולה של הרופאה המתמחה ריס פאוול. מעבר למיטתו של ג‘ונה, המפרפר בין חיים ומוות, נפגשים שני גיבוריה הראשיים של העלילה; שני אנשים בודדים בוגרים ובשלים לאהבה ולזוגיות.
גם דמותה של ריס סטריאוטיפית: שאפתנית, מצליחה, משקיעה את כל זמנה בלימוד לבחינות ההתמחות שלה וחולמת על קריירה במוסדות הרפואה הטובים ביותר במדינה. לצידה שני הוריה: רופאים מצליחים, עשירים ומפורסמים, בעלי מעמד בכיר בתחומם. הם נתנו לה כל מה שנקרא “חינוך נכון“ כהכנה למסלול הנבחר בעיניהם, ושואפים להעלות אותה על הדרך הנכונה, שתוליך גם אותה להצלחה ולחיים נוחים ונעימים כרופאה בעשירונים העליונים של החברה. גם בבגרותה הוריה עדיין מעורבים מאוד בחייה וממשיכים להתערב בהם, לכוון אותה ולהתוות לה את כל הצעדים הנכונים בדרך לקריירה רפואית מוצלחת.
אבל כמו אצל קיילב, גם אצל ריס יש סדק נסתר בסטריאוטיפ. לבה משתוקק לדרך אחרת מזו של הוריה, והיא רוצה להיות רופאה מסוג אחר. לא לעסוק בכירורגיה, שהיא תחום הרפואה היוקרתי והמעשיר ביותר אך גם הטכני ביותר, אלא להתמחות ברפואה קהילתית ולהיות קרובה למטופלים, להכיר אותם כבני אדם על כל צדדיהם וניסיון חייהם, ולא רק דרך המוניטור והמספריים בחדר הניתוחים.
התנגשות מסלולים
קיילב וריס נפגשים, ולשניהם דאגה ומטרה משותפת: להציל את חייו של ג‘ונה ולסייע לו להתמודד עם מצבו הקשה ועם השלכותיו הגופניות, ובעיקר הנפשיות והחברתיות. בה בעת נמתח ביניהם קשר של משיכה הדדית, רגשית וגופנית, והבנה ללא מילים. אבל מה שיקרה בהמשך הדברים יהיה שונה לגמרי מהמצופה.
כי בסיפור שמגוללת סוזן ויגס, במפגש הרומנטי־לכאורה ובעל הפוטנציאל, מעורבים לא רק שני אנשים והגוף והלב שביניהם, אלא הרבה יותר מזה. מאחורי הרומן הרומנטי שכאילו נוצר על פני השטח, ומעבר לקיומם הפרטי ולרצונותיהם הגלויים של גיבורי הספר, מסתתר אותו פער עמוק, או נכון יותר – אותה התנגשות. התנגשות בין דרישותיהם ומסלולי חייהם של שני עולמות המתקיימים בנפרד זה לצד זה וגם בניגוד זה לזה, בתוך טריטוריה של מדינה אחת משותפת.
מצד אחד, העולם האמריקני המודרני, על כל הידע והשפע שבו, האפשרויות וחירויות הבחירה שהוא מכיל, והשאפתנות שהוא מעודד ומתגמל. וכנגדו, העולם הלא־אמריקני, המסורתי והמסוגר של קהילת האמיש; קהילה שחוקיה הנוקשים לקוחים מעולם שערכיו שוללים את כלליה ומנהגיה של החברה המודרנית הסובבת; קהילה שמטילה חרם ונידוי על כל מי שבתוכה אם הוא חוטא אף בשוגג לנורמות שלה, ואינה מקבלת לתוכה את מי שאינו מוכן לכפוף את עצמו באדיקות לכל פרטי דרישותיה.
קיילב מכיר את שני העולמות האלה ואת הניגוד שביניהם, ובשלב קריטי של חייו וחיי משפחתו הוא החליט לוותר על המודרני לעומת המסורתי. גם ריס לומדת בהדרגה להכיר את הפער הזה. ושניהם מודעים לו עד כאב.
עומק פסיכולוגי
כישרונה ויכולתה הספרותית המעולה של הסופרת באים לידי ביטוי בדיוק בנקודת ההתנגשות הזאת שבה מתייצבים שני הגיבורים, שמבחינות מסוימות הם כמעט סטריאוטיפים של דמויות ומוצא חברתי ברור ומוגדר ומנוגד; אך מבחינות אחרות וחשובות לא פחות – בתוכם פנימה מתקיימת אותה התנגשות ומשיכה לשני כיוונים מנוגדים.
וכך אנו רואים מצד אחד את ריס, ששוקדת בנחישות ברזל על ספרי הלימוד על מנת לעמוד בהצלחה בבחינות ההתמחות ובציפיות של הוריה, אך במקביל מנסה להשתחרר מההורים ומהצל הענק שהם מטילים עליה, ונקרעת לאורך כל הסיפור בין הנוחות והביטחון המקצועיים והכלכליים של הדרך הסלולה כלפי מעלה, ובין הצורך הנואש למצוא את דרכה העצמאית אפילו במחיר כישלונות וּויתור על מעמד וכסף.
בעבורה, המפגש עם קיילב יכול להתגלות לא רק כמקור לריגוש נפשי ופיזי, אלא גם כדקירת המחט שתסייע לה לפוצץ את הבועה שבתוכה מנסים הוריה לכלוא אותה, ולהביא לה את השחרור שיש בו סיכונים ולא רק סיכויים. ריס מודעת רגשית ורציונלית לשתי האפשרויות, ומהססת להכריע. ואילו מצידו של קיילב, הקשר עם ריס מאיים על הדרך שבה בחר ומהווה סיכון עצום לסדרי חייו ולמחויבויות שהחליט לשאת. הוא מציע לו גם סיכוי נפלא להשתחררות ולמעוף, אך להשתחררות הזאת יש מחירים ובעיקר הרבה סיכונים, וגם קיילב, כמו ריס, יודע להעריך את שני אגפי המשוואה.
גם ג‘ונה והאנה עוברים שינויים ותהפוכות נפשיות. שניהם גדלו במסגרת הקהילתית של האמיש והיו נאמנים ומחויבים לה, אבל השהות בבית החולים פותחת לפני ג‘ונה צמא הדעת והסקרן אשנב לעולם חדש, רחב ופתוח, והשיבה אל הבית הכפרי ואל מרותו של הסב הקשוח והקנאי מבהירה לו שלעולם לא ישוב להיות ילד־אמיש שגדל לאמיש מבוגר. האפילוג – שמופיע לאחר שכל התעלומות נפתרו – הוא סיפורו וסיכום תולדות המשפחה, ומגולל את הכיוונים השונים שאליהם פנו התאומים.
אין ספק שהסיפור מוטה כנגד צד האמיש במשוואה. אבל ההטיה של הסופרת לטובת החיים המודרניים מחושבת היטב, והמהלך הספרותי מנומק ורציני. אין בספר השמצות, אלא תמונת הווי רבת צדדים ומשמעויות והרבה חיוב וחום לצד הביקורת. כישרונה הספרותי של הסופרת, המודעות שלה למורכבותם של בני האדם ושל החיים ולדילמות המוסריות שהחיים מציבים לעיתים, מעוררת השתאות.
ומעל כל זה הכתיבה עצמה: כושר הביטוי המדוקדק של ויגס, הרגישות וגמישות השפה שבאמצעותן היא מביעה את חיי הרגש והלבטים של גיבוריה על כל נימיהם ותפניותיהם, ויכולת ההתבוננות והביטוי שלה למציאויות שהם מתמודדים איתן – מעוררים כבוד ועוברים אל הקורא אפילו דרך התרגום.
גם ההתרה של הדילמות בנויה בהדרגתיות, בזהירות ובאופן מנומק וזורם. לא כמעין פתרון קסם זריז ושרירותי, כפי שקורה ברומנים רבים. כל אלה הופכים את הרומן הזה לסיפור אהבה קריא וסוחף מאוד, אך גם בוגר, רציני ובעל עומק פסיכולוגי וביסוס חברתי.
