דיעות

מהרמב”ם עד ברט קוואנו: בזכות חזקת החפות מאת יגיל הנקין 

העקרון לפיו כל אדם חף מפשע עד שתוכח אשמתו חיוני כדי להמנע משיפוט על בסיס קבוצתי ופוליטי בלבד, ועומד בבסיסה של חברה מתוקנת ומוסרית

שמו הטוב עמד למבחן. הפגנה נגד מינוי השופט קוואנו | Avery Jensen

עד לפני שנים ספורות, המחשבה שחזקת החפות זקוקה להגנה היה נראה כלא מתקבל על הדעת.  הרי הרעיון לפיו כל אדם הוא בחזקת זכאי עד שתוכח אשמתו הוא מיסודות השיטה המשפטית המערבית.

הרבה מאוד שנים קודם לכן כתב הרמב”ם ב’ספר המצוות’ (מצווה משלימה ר”צ):

אילו הרשתה תורה לקיים עונשים באפשר הקרוב מאד…כי אז היו מקיימים את העונשים במה שהוא יותר רחוק מזה ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקיימו את העונשים וימיתו בני אדם בעוול באומדן קל לפי דמיון השופט. לפיכך סתם יתעלה את הפתח הזה וציווה שלא יקיים שום עונש אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה, ברור שאין בו שום ספק. ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אופן. ואם לא נקיים את העונשים באומד החזק מאד – הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא; אבל אם נקיים את העונשים באומד ובדימוי אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי – ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים”

טיעונו של הרמב”ם מורכב משני חלקים: ראשית, מדרון חלקלק – אם יענישו נאשמים שאנחנו בטוחים לגמרי כי ביצעו את הפשע אבל יש נגדם רק הוכחות נסיבתיות (גם אם הן חזקות), אז עם הזמן תתחיל מערכת המשפט לדרוש פחות ופחות הוכחות. לבסוף נגיע למצב בו אדם ייענש רק מפני שמערכת חושבת שהוא אשם, וגם אם לא עומדות נגדו ראיות ממשיות. שנית טוען הרמב”ם כי התועלת שבהריגת החוטאים מתגמדת מול העוול של הריגת החף-מפשע.

בשינויים קלים, תפיסה זו התקבלה כמעט בכל מערכת משפט מודרנית. דיני הראיות אינם אלה שהרמב”ם היה דורש ולרוב מה שעומד על הפרק איננו המתת הנאשם, אבל (לכל הפחות בתיאוריה) נדרשת במשפט הפלילי הכרעה לפיה הנאשם אשם “מעבר לספק סביר”. זאת מתוך ההנחה שהיתרון בכליאת מי שככל הנראה אשם איננו מצדיק את הפגיעה במי שאיננו בוודאי אשם.

משפט על ידי דמעות

טיעונים אלה נכונים לגבי המשפט הפלילי. בדעת הקהל, עם זאת, הסיפור שונה. האשמות כלפי אדם נשפטות במידה רבה על ידי השאלה ‘האם X משכנע אותי או y משכנע אותי’ (בלוגרית אמריקאית כינתה את הדבר “משפט על ידי דמעות”). דוגמה מצוינת אפשר היה לראות בפרשת מינויו של השופט ברט קוואנו לבית המשפט העליון האמריקאי וההאשמות שעלו נגדו לפיהן כתלמיד תיכון תקף מינית.

ראשית, החלוקה בין המאמינים למתלוננת, ד”ר כריסטין בלאסי פורד, למאמינים לקוואנו הייתה על בסיס מפלגתי ברור. העדויות רק סייעו לחזק את המגמה הן בקרב דמוקרטים והן בקרב רפובליקנים, שככל הנראה הסיקו מהן מסקנות הפוכות לגבי מהימנותן. נראה לי שלא אחטא יותר מדי אם אניח שבמקרה שהמצב הפוליטי היה הפוך, אזי גם לא מעט מהתומכים והמתנגדים היו מחליפים את עמדתם.

במצב זה הועלו טיעונים רבים לפיהם אין מקום לחזקת חפות בדעת הקהל, כל זמן שלא מדובר במשפט פלילי. לפי גישה זו, המטרה של חזקת חפות אחת היא: להבטיח שחף מפשע לא יגיע לכלא (או ייהרג), אך מחוץ לזירה הפלילית – הדבר שונה.

מנהיג המיעוט הדמוקרטי, הסנאטור צ’אק שומר, הצהיר מפורשות שכיוון שלא מדובר במשפט פלילי, “אין חזקת חפות או אשמה כשהמועמד בפניך”. כלומר, יש שלושה מצבים: חזקת חפות, חזקת אשמה, וחקירה. גם הסנאטורית הדמוקרטית מאזי הירונו הצהירה כי לא מדובר בחקירה משטרתית אלא ב“בית משפט של אמינות”, ומיד המשיכה להסביר כי השופט המואשם איננו אמין בגלל “כל מה שאני יודעת על איך הוא ניגש לתיקים [המשפטיים] העומדים בפניו”. כלומר, השקפתו המשפטית מעידה כי טענותיו לא אמינות.

הווקס הליברלי הצהיר כי חזקת חפות מתקיימת רק כאשר יש חקירה מעמיקה, אך מפני שהשימוע בסנאט בעניין קוואנו הוא “יותר כמו ראיון עבודה, לא משפט פלילי”, אזי “הסטנדרטים של “מעבר לספק סביר” ו”חזקת החפות” הם באמת אבסורדיים. הם המקבילה של טענה כי מעסיק חייב לנהל משפט פלילי כל פעם שהוא רוצה לשכור, לפטר או לקדם מישהו. מקום העבודה יקרוס.

ההשוואה הזו בעייתית למדי שכן כאשר אדם מתקבל או לא לעבודה שמו הטוב בדרך כלל לא עומד על כף המאזניים וגם לא עבודתו הנוכחית. לעומת זאת, אם קוואנו אשם באשמה שאיננה מאפשרת לו מוסרית להיות שופט עליון אמריקאי, קשה לראות איזו הצדקה יש להשאירו כשופט בערכאה נמוכה יותר.

ההיגיון לפיו אם אכן נניח שקוואנו תקף מינית, אזי הוא פסול להיות שופט עליון אבל כשיר להישאר כשופט בית משפט לערעורים הוא, בלשונו של הווקס, באמת אבסורדי. עם זאת, אין ספק כי לא פעם גם כאשר שמו הטוב של אדם עומד למבחן, הקריטריונים שנדרשים אינם ‘מעבר לספק סביר’. כך בהליכי הדחה מסוימים במדינות שונות, וכן בסטנדרט שיצר בית המשפט בישראל לפיו חובה לפטר שר אם הוגש נגדו כתב אישום גם אם לא הורשע.

אורם הלא נעים של הזרקורים

טיעונים אלו נגד חזקת החפות הם טיעונים עקרוניים. אמנם הם עלו ברקע לתלונה על תקיפה מינית, אולם אינם מוגבלים כלל לתחום זה. אלה טיעונים המניחים שמטרתה היחידה של חזקת החפות היא למנוע מרשויות המדינה להרשיע בפשע פלילי אדם אם אין הוכחה חותכת לאשמתו, ומלבד מטרה מצומצמת זו היא לא בהכרח צריכה להיות קיימת: אין חזקת חפות בדעת הקהל או בבירור לא-פלילי, גם אם יהיו לו השלכות קשות ביותר. לאמיתו של דבר, יש הטוענים כי בישראל כבר מתכרסמת חזקת החפות גם בנושאים העומדים בפני בית משפט.

טיעונים אחרים ייחודיים להאשמות של (לרוב) נשים את (לרוב) גברים בעבריינות מין. סגן נשיא ארצות הברית לשעבר ג’ו ביידן טען כי בגלל הקשיים שמתלוננות נתקלות בהן, במיוחד כאשר חשיפתן כמאשימות תציב אותן באורם הלא-נעים של הזרקורים, “צריך להתחיל מהנחה שלפחות היסוד של מה שהיא מדברת עליו נכון”, גם אם לא הפרטים.

הנחה זו שייכת למשפחה של טיעונים לפיהם קיומה של האשמה בעברות מין מבטלת מאליה את חזקת החפות, והיא המתבססת לרוב על הסברה כי קיים מספר זניח של תלונות שווא (טענה שנויה במחלוקת מחקרית). לכן מן הסתם התלונה היא אמת והמואשם הוא זה שמן הצדק אמור לשאת בנטל ההוכחה. גרסה אחרת מציבה את הטענה לפיה חזקת חפות לנאשם היא חזקת אשמה למתלוננת, ודורשת מאיתנו לבחור: אם אתם חושבים שלאחד יש חזקת חפות – אתם מאשימים את השנייה בתלונת שווא.

לפיכך הבחירה היא ברורה: האמנתם לאחד? השנייה אשמה. האמנתם לאחת? השני אשם. זה הכל. אין חזקה. טיעון זה אמנם אמור להיות נכון לכל מקרה בו יש מאשים ונאשם ולא רק בנושאי עבירות מין, אולם בדרך כלל נתקלים בו בתחום זה דווקא.

טיעון כזה לא תמיד בא כדי להרשיע נאשמים, ולפעמים הוא בא דווקא כדי להטיל דופי במתלוננים. כך למשל, אוסף של אנשי רוח ואקדמיה אמריקאים שנזעקו להגנתה של פרופ’ אביטל רונאל מאוניברסיטת ניו-יורק שהואשמה על ידי תלמיד בהטרדה, טענו כי מאחורי ההאשמה עמדו “כוונות מרושעות” מצד המתלונן ש”יצא למערכה מרושעת” נגדה. במקרה זה החותמים, אף שהודו שאינם בקיאים בכל פרטי המקרה, האשימו במפורש את המתלונן, ולא הסתפקו בהגנה על רונאל. לשיטתם, רונאל הייתה זכאית ולכן המתלונן פושע (בינתיים רונאל הושעתה לשנה).

שחור ולבן

אולם לאמיתו של דבר, חזקת חפות כללית היא לא רק סוגיה של קשיי ראיה. ההנחה לפיה אין מניחים אשמה של אדם בדבר מסוים היא לא רק עניין טכני – היא עניין מוסרי, והיא הדרך היחידה המאפשרת התייחסות לאדם כפרט, ולא שיפוט שלו על פי היחס לקבוצה.

הדגמה ברורה לכך אפשר למצוא בתופעה המתרחשת לאחרונה באוניברסיטאות אמריקאיות, אשר בשל סיבות שונות, מנהלות חקירות משלהן על אפליה, הטרדות, תקיפות ואונס, ונוקטות בצעדים משמעתיים נגד המורשעים. מטבע הדברים, חקירות אלו אינן פליליות ואינן עומדות בקריטריונים המקובלים בבתי משפטולפעמים לא בשום קריטריוןשל הגיון. החקירות עלולות להרוס קריירה ולסלק סטודנט לצמיתות מהאוניברסיטה, אך לא לכלוא. ואכן, עובדה זו – לא מדובר במשפט פלילי – שימשה כטיעון במקרים רבים ושונים.

והנה ראו זה פלא: מתברר כי אחוז הסטודנטים השחורים שמואשמים באונס גבוה פי כמה – לפעמים יותר מפי עשרה – משיעורם בקמפוס, ובחלק ניכר מהמקרים מדובר בתלונה של סטודנטית לבנה על סטודנט שחור. לפי כל הסימנים, בעברות אחרות אין פער דומה לזה בין סטודנטים לבנים ושחורים.

הדילמה היא קשה אם “מאמינים למתלוננות”, כי אז אנו מתבקשים להאמין שסטודנטים שחורים תוקפים סטודנטיות לבנות בשיעורים מדהימים – הרבה יותר, באופן יחסי, משסטודנטים לבנים עושים כך, וגם יותר מהפער בין פשיעה מינית של אפרו-אמריקאים ‘סתם’ לפשיעה מינית של לבנים.

הפשע בקרב שחורים גדול יותר, אבל אין הגיון לסבור שדווקא בין סטודנטים ודווקא בעבירות מין מתקיים הפער הגדול ביותר. יתרה מזו; במחקר אמריקאי התברר שהשיעור הגדול ביותר של פשיעה בין-גזעית התנהל כאשר התוקף והקורבן לא הכירו, דבר שלא התקיים ברוב ההאשמות בקמפוס.

שיפוט קבוצתי

אם מאמינים לתלונות, אזי סטודנטים שחורים מועדים לתקוף סטודנטיות לבנות פי כמה יותר מאשר סטודנטים לבנים מועדים לתקוף סטודנטיות, לבנות או שחורות, ושלא כמו דפוסים ותיקים של אונס מחוץ לקמפוס. האשמות כאלה שימשו בעבר לא פעם ללינץ’בשחורים.

אז האם אנחנו מאמינים, מאמינים למעט כאשר הנאשמים שחורים, או לא מאמינים בכלל? כל אחת מהאפשרויות הללו נראית בעיני בלתי קבילה בעליל.

להניח, כאשר אין ראיות תומכות, שרק בעבירות מין סטודנטים שחורים אשמים בפער עצום ביחס לסטודנטים לבנים, ולגמרי במקרה זה תואם סטריאוטיפ גזעני ותיק – נראה בעייתי. לא פחות בעייתי הוא לטעון ‘כן, מאמינים, אבל לא כשהנאשם שחור’. טענה כזו כמוה לומר ‘הפרטים לא מעניינים אותי, אני מחליט מי אשם לפי השאלה איך זה מתאים לאידיאולוגיה שלי’.

לבסוף, גם לא קביל בעיני לומר שלא מאמינים למתלוננות. יציאה מהנחה גורפת שמתלוננת לא ראויה לאמון היא הבעת דעה מוחצת לפיה רוב התלונות הן האשמות שווא. גם אם אפשר להתווכח על השיעור, אין סיבה לחשוב שרוב התלונות אכן כאלה. כמדומני שלרוב הקוראים אין רצון, ובצדק, לחזור לתקופה בה מתלוננת נחשבה אוטומטית כשקרנית וחשודה. ובוודאי שאין צדק בהנחה מראש שתלונה לא ראויה לאמון – הנחה שמשמעותה מן הסתם היא שתלונה גם לא תיחקר ברצינות ולא תזכה לצדק.

המשותף לכל אחת מהאפשרויות הללו היא שהן מתבססות על שיפוט קבוצתי. שלוש האופציות שהוצגו דורשות הנחת אשמה או היעדרה על בסיס קבוצתי. ובהתאם לכך, לא פלא שמי שבוחר בבסיס קבוצתי לצדק ייתקל בבעיה – השאלה ‘למי להאמין’ תיגזר פה אך ורק משאלה פוליטית: מי הקבוצה המדוכאת יותר או מי הקבוצה שרוצים לקדם יותר. במילים אחרות, הצדק מידרדר לדרגת אינטרסים.

דרושים: נתונים

חזקת החפות היא הדרך היחידה המונעת מאיתנו להיכנס למבוך הזה, כי משמעותה היא שמראש לא צריך לשקול את השיקול הקבוצתי כאשר דנים במקרה פרטי. השאלה כמה פרטים מקבוצה מסויימת הואשמו בעברה כלשהי חסרת משמעות כאשר הבירור מתקיים כלפי אדם פרטי על סמך הראיות או היעדרן במקרה הפרטי, ולא על סמך הנחה של אמון או היעדרו כלפי קבוצה.

חזקת החפות אינה אומרת “אני מקבל את גרסתו של X באמון מלא ולכן אני מכאן ואילך מתגייס לטובתו וצובע את היריב בצבעים של שקרן”. היא אומרת: “עד אשר לא יוצגו בפני נתונים המאפשרים להכריע, אני לא מכריע. ואם אני לא מכריע, הרי אני מנוע מלנקוט צעדים כאילו הכרעתי”.

לגישה זו בעיות משלה: לפעמים אין ברירה אלא להכריע, וככל שהדבר קרוב לאדם הוא יכריע יותר בקלות. אבל כגישה ציבורית היא הטובה והמוסרית ביותר – היא לא דורשת ממני לשפוט איש, לא על סמך תפקידו, לא על סמך צבע עורו ולא על סמך מינו. הגישה לא מתעלמת מכך שישנם הבדלים בין קבוצות; אבל חזקת החפות אומרת שכל אדם פרטי זכאי לשיפוט פרטי על סמך מה שאפשר להוכיח עליו (או להימנעות משיפוט אם אי אפשר להוכיח).

יתרה מזו: חזקת חפות כללית מונעת את הדיכוטומיה הכוזבת של ‘אם אתה מאמין ל-X הרי שאתה מאשים את Y’. במקום זה היא אומרת: X הוא בחזקת חף מפשע עד שלא יוכח אחרת. אין בדבר כדי לטעון ש-Y משקר; גם הוא בחזקת חף מפשע עד שלא יוכח אחרת. העובדה ששתי גרסאות סותרות זו את זו היא כמובן בעייתית מבחינה עובדתית, אבל הבחירה “אם יש בפניך שתי גרסאות, קבל את X או קבל את Y” היא בחירה כוזבת.

הבחירה של חזקת החפות היא אמירה לפיה נדרשים נתונים כדי לקבוע אם X נכון, Y נכון או כל גרסה אחרת נכונה; ונדרשים נתונים כדי לפגוע בשמו הטוב, מעמדו או חירותו של אדם. מכאן גם נובע שבמקרה של טענות נגד המאשים, גם הוא זכאי לאותה גישה ובוודאי שהוא זכאי להתייחסות רצינית לטענותיו ולא לגישה שמניחה שהוא שקרן ומתייחסת בהתאם – בירור רציני אין פירושו האשמה בשקרים.

גם אם אין נתונים להוכיח, הדבר איננו אומר שנפגע בשמו הטוב, מעמדו או חירותו של המאשים\ה. שניהם יוצאים מאיתנו כשהם זכאים, בגלל שבהעדר יכולת להכריע אנחנו חוזרים למצב שהיה מלכתחילה, והמצב הזה הוא – חזקת חפות. אדם, כל אדם, חף מפשע אלא אם יוכח לנו אחרת. כך הוא גם לגבי המואשם, וגם לגבי המאשים.

עניין עקרוני

במידה מסוימת, חיזוק לגישה זו אפשר למצוא כבר במשנה במסכת מכות, בדיני עדים זוממים. עדים זוממים הם עדי שקר שבאים לבית הדין להעיד כי מישהו ביצע עוון מסוים, והם נענשים באותו עונש שביקשו לגרום – מקנס ועד מוות.

 

הרמב”ם | איור מאת Blaisio Ugolino

אותם עדים נענשים רק במקרה אחד: אם באו עדים אחרים והעידו שהראשונים היו איתם במקום אחר בזמן שהתיימרו לראות את ביצוע הפשע. הם לא נענשים אם מתברר שהפשע לא התבצע, כמו למשל במקרה בו טענו שראובן רצח את שמעון ופתאום הופיע שמעון בבית הדין כשהוא בריא ושלם. למה ההבדל הזה? הרמב”ם אומר שההבדל הוא בין הכחשה (העדות עצמה נסתרת) לבין הזמה (העדים עצמם נסתרים כי לא יכלו להיות עדים). אפשר להבין שההבדל הוא בין מי שטוען טענה לגבי המעשה.

הטענה יכולה להיות נכונה או לא, העדים האחרונים סותרים את הראשונים, אבל מכך שישנה מחלוקת על מה קרה (או אפילו ראיה שהגרסה הראשונה הוכחה אבסולוטית כלא נכונה כאשר המנוח-כביכול הופיע בהליכה נמרצת) לא נגזר שהעדים ראויים לעונש.

אפשר שהם טעו. אפשר שהתבלבלו. אפשר שדמיינו. גם כאשר הם מעלים האשמה קשה ביותר, אם ההאשמה עצמה נסתרת, זה לא מספיק כדי להעניש אותם. אז מתי הם נענשים? כשיש לנו ראיה פוזיטיבית שהם תכננו לשקר, בדמות הוכחה שהם מעולם לא היו במקום בו היו יכולים להעיד על מאורע כלשהו, ומכאן ששיקרו בזדון.

הדיון לעיל יכול להיראות קצת כוויכוח אקדמי. בסופו של דבר, התוצאות הן דומות לאלה שפירט הרמב”ם ופירטו שיטות המשפט. גם כאן ניתנת עדיפות לאי-הענשה של חף מפשע על חשבון הידיעה שכמה פושעים לא ייענשו. אבל דווקא על רקע התפיסה כאילו חזקת החפות איננה אלא מנגנון טכני, או אם תרצו מנגנון טכני המעדיף את החזקים, צריך לומר שחזקת חפות היא עניין עקרוני.

לא מדובר רק במנגנון למניעת הענשת חפים מפשע במחיר שחרור של כמה אשמים, כזה שאפשר לשחק איתו ולחשב האם רצוי לדבוק בו, אלא בגישה מוסרית לפיה אנחנו לא שופטים ללא נתונים ולא מטילים על אדם משא קבוצתי. זוהי, בסופו של דבר, לאו דווקא הגישה היעילה ביותר, אלא המוסרית ביות

One Comment

  1. למאמר המלומד אין כל קשר לפרשיית קאוונו. האדון קאוואנו לא עמד למשפט, הוא עבר ראיון עבודה ויש להניח שעם ראיון כזה, הוא לא היה מתקבל למשרת עוזר לעובד ניקיון, וזה בלי קשר אם הטענות נגדו היו נכונות או לא, ולכן כל ההתפלפלות המשפטית שלוקחת את הפרשייה שלו בחשבון, כלל לא רלוונטית. יש גם להניח שלו הייתה מוגשת נגדו תלונה רשמית והייתה מתנהלת חקירה רצינית, קוואנו היה יושב היום בכלא עם חותמת של עבריין מין, ולא יושב בבית המשפט העליון

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*