לפניכם הקוראים ציטוט מדברי הפרופסור ישעיהו לייבוביץ ז”ל, מתוך מאמר שכותרתו “המדע והדת בישראל”, שפורסם בכתב העת של האוניברסיטה העברית בשנת 1971, כמו גם בספרו “יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל”:
” אין אנו קראים ולא לותראנים-פונדאמנטאליסטים ביבליולאטריים, והבסיס שלנו איננו המקרא. מבחינת הנתונים האמפיריים ההיסטוריים, היהדות – אותה יהדות שהגיעה אלינו כישות ריאלית, קיימת, אשר בגללה אני מניח תפילין בבוקר —נובעת מתורתנו-שבעל-פה, ומבחינתה תורה-שבכתב אינה אלא אחת האינסטיטוציות של היהדות ולא בסיס היהדות. אין לכתבי-הקודש בשבילנו משמעות אחרת מאשר המשמעות שניתנה לה על-ידי ההלכה. יש לתורה-שבעל-פה פרימאט מוחלט לגבי תורה-שבכתב, שהרי תורה-שבכתב באה מכוחה, ולא להיפך – כפי שסוברים התמימים. רק בגלל קביעת תורה-שבעל-פה אנחנו אומרים על עשרים-וארבעה ספרים אלה שהם “כתבי-הקודש” ; אלמלי זאת – אין הם אלא ספרות ישנה. ולפיכך גם כל האמור בכתבי-הקודש, אין להבינו אלא על רקע מה שבא לידי ביטוי בתורה-שבעל-פה – וזו איננה מסויימת וגמורה”.
למעשה הפרופסור לייבוביץ המכובד משאיר פתח לשינויים עתידיים בדת היהודית בכך שהוא מודה בעובדה שהתורה שבעל פה שעליה מבוססת הדת היהודית, “איננה מסויימת וגמורה”. בכך מותיר לייבוביץ פתח גדול מאוד, למעשה אין סופי, לשינויים מהותיים בהלכה שלפיה מתנהלת היהדות של ימינו. במילים אחרות, לדעתו של לייבוביץ מחר התורה שבעל פה עשויה או עלולה לשנות את פני הדת היהודית במידה ופוסקי הלכה עתידיים יחליטו על כך, או במידה וחלק מהיהודים ישנו את תפיסת היהדות שלהם בהתאם לפרשנויות חדשות לתורה שבעל פה. אולי תבוטל הנחת התפילין או יבוטל צום יום כיפור. כל מצווה שמהווה אבן יסוד של הדת היהודית העכשווית עלולה או עשויה על פי לייבוביץ להשתנות פעם, וגם הדת החדשה הזאת תקרא – הדת היהודית.
אם תשאלו כל רב שכונתי אורתודוקסי או חסידי מה הוא חושב על דעתו זו של לייבוביץ, כל אחד ימלא את פיו בצחוק, וכל אחד יגיב על פי דרכו וסגנונו. מה שבטוח זה שאיש מהנשאלים לא יסכים עם דעתו של לייבוביץ, ואפילו יכנו אותו בשמות לא מכובדים. יש גם כאלה שיקראו להכריז עליו כעל כופר שיש להוקיע אותו ולהוציאו מהיהדות, בדיוק כפי שעשתה הרבנות בזמנו לפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה.
הרוב המוחלט של היהודים איננו משתייך לזרם דתי כלשהו. הוא איננו חובש כיפה, הוא לא מניח תפילין, לא שומר על כשרות ועל קדושת השבת, לא צם ביום כיפור, לא מכיר את ספר התפילות היהודי, ובמקרה הטוב מגיע לבית הכנסת פעמיים בשנה, בערב ראש השנה ולתפילת קול נדרי בערב יום כיפור, (שהינה ארכאית ומיותרת, על פי דעת רבנים לא מעטים). יש מהם שנוהגים לעשות קידוש ולברך על החלה בערבי שבת ומועד, בלי להתייחס לעובדה, או אפילו בלי לדעת שאת הטקסים האלה, (כולל הדלקת נרות השבת), יש לקיים לפני כניסת השבת ולא לאחריה. כמעט כולם מתחתנים בחתונה יהודית תחת חופה ועם רב, (רצוי בדרן שיודע גם להצחיק את האורחים). הם מלים את בניהם ומקיימים את טקס פדיון הבן לבכורם. הם חוגגים בר מצווה ובת מצווה לבניהם ולבנותיהם ברוב פאר והדר, וכן… הם אוכלים סופגניות ומדליקים נרות לפחות בערב אחד מערבי חג החנוכה, אוכלים סופגניות ולביביות, גם מצות בחג הפסח ואזני המן בפורים, ובזאת על פי תחושתם והרגשתם הם ממצים את יהדותם. הם לא מקדישים אפילו שבריר של שניה לסוגייה האם היהדות שלהם מבוססת על התורה הכתובה או על התורה שבעל פה. מבחינתם הכול מהתורה, ולעתים רחוקות הם מודעים לעובדה המסתכמת בדבריו של לייבוביץ: “…הבסיס שלנו איננו המקרא… היהדות… נובעת מתורתנו שבעל פה… אין לכתבי הקודש בשבילנו משמעות אחרת מאשר המשמעות שנתנה לה על ידי ההלכה…”.
האמת היא שרוב היהודים בימינו, וכנראה גם לאורך ההיסטוריה, לא היו למדנים גדולים, ויהדותם מסתכמת בקיום מספר מנהגים שברובם מייצגים בעיקר תרבות ומסורת. מאפייני המנהגים והמסורות האלה מתאפיינים יותר בריטואלים קבועים שחוזרים על עצמם לשמחת המשתתפים, ובמזון המסורתי שמוגש בריטואלים הנ”ל, כל עדה ומזונותיה.
במאמר הזה לא ניכנס לעובדה שלמעשה יש כמה וכמה זרמים ביהדות של ימינו ולהבדלים ביניהן, (לנושא הזה נקדיש מאמרים נפרדים). נציין רק שלצד העובדה שיש יהודים אשכנזים, ויש “ספרדים” או “מזרחיים”, יש חסידים ויש מתנגדים, יש יהדות רפורמית ויש קונסרבטיבית, וישנה הקבוצה הקטנה ביותר ביהדות שקוראת לעצמה “חרדים”, שמנהלת את היהדות של מדינת ישראל בעיקר בתוקף כוחה הפוליטי המתגבר והולך בתחומי המדינה.
כאן המקום לשאול ברצינות: מה זאת היהדות האמיתית והאם בכלל יש דבר כזה? האם יש ללכת בשביל שכובשת עבורנו היהדות הרבנית על גווניה השונים וללכת כעדר אחרי המשכוכית? או ליצור לעצמנו מסגרת תרבותית פולקלוריסטית שיש בה מגוון של ריטואלים, ניגונים, שירים ומזונות מסורתיים – כל עדה ומלבושיה וטקסיה, כל עדה ומזונותיה ומנגינותיה, ולקרוא למסגרת הזאת “יהדות” – כזאת שמבדלת את עצמה מהדתות האחרות ומסמכות הרבנים של כל הזרמים ותתי הקבוצות. יהדות שמקבלת לתוכה את כל מי שמביע את רצונו להיות חלק ממנה כפי שהיה נהוג בימים קדומים, (ראו את ספור מגילת רות שהוא חלק בלתי נפרד מהתנ”ך), ושמוציאה את האלוהים מהמשוואה. במילים אחרות, לאפשר לזרם העיקרי העכשווי ביהדות לקחת לידיו את המושכות ולנהל את חייו בהתאם לסולם הערכים שלו. האם לא לכך התכוון לייבוביץ באמרו שהתורה שבעל פה איננה מסויימת וגמורה?
נשאר רק חוק השבות – זה שמגדיר את זכותם של בני אדם לקבל אזרחות ישראלית על פי דתה של אימם יולדתם בלבד. הגיע הזמן לישר קו עם העולם המערבי הנאור ולקבוע קריטריונים לקבלת אזרחות שאינם מבוססים על יהדותה של אימם של המבקשים להתאזרח. כל מה שצריך זה הצעת חוק שתזכה לרוב בכנסת ישראל שהינה הראשות המחוקקת החוקית היחידה של מדינת ישראל, ובא לציון גואל.
