תרבות ואמנות

מה כבר צריך הבן-אדם מאת עומייר חק

כולנו רוצים וצריכים פחות או יותר אותו הדבר. אבל הכלכלה הגלובלית אינה מספקת את הדבר האחד המאגד את צרכי האדם. האם נדע להיחלץ מהידלדלות האנושיות?

“אבל האם אנשים באמת רוצים חיים טובים יותר?”

הייתי נתון בעיצומו של ראיון עם אישיות תקשורתית שרדפה אחרי במשך חודשים. חמקתי וחמקתי ממנו במשך חודשים. כי הם אוהבים את המחשבה שהם ישוחחו איתי, אבל האמת היא שאנחנו שונים מדי. אני הבחור בז’קט העור, הבחור שחזר מארץ המתים. הם חושבים על עניבות. אני רוצה עתיד טוב יותר לכולם, ואני מניח שזה כיוון שגדלתי כנער שברירי, שסבל מפגיעות, בודד, רדוף על ידי הזמן והחסד. הם חושבים, כיוון שהם חיו חיים של נוחות ופריבילגיה יחסית, שאנשים צריכים להישאר במקומות שלהם – “האם אנשים באמת רוצים חיים טובים יותר?”

התרגום לשאלה הוא למעשה: “אולי יש אנשים שאמורים להיות כאלו שאחרים משתמשים בהם ופוגעים בהם”.

אז צחקתי, קצת בעצב. לא כיוון שאני נהנה מעליונות מוסרית, כי אני לא. אלא רק כי אני שוכח עד כמה העידן הזה אבוד, אבוד באורח מוזר. כמה קל היה לנו למצוא שוב את דרכנו. אבל אני סוטה מהנושא.

כיום, כיוון שאנחנו חיים במערכת מטריאליסטית, אינדיבידואליסטית ותועלתנית, חיים טובים הם גם הזכות ליהנות מיותר דברים, חיים שמספקים לך הנאה כמעט עד הקצה, ושימותו כל האחרים

התשובה היא כן. כולם רוצים חיים טובים יותר. כזה הוא טבע האדם. אבל בנינו כלכלה גלובלית שלא הציעה חיים טובים יותר לבני האדם. וזאת בדיוק הסיבה שבגללה העולם מתפורר – נאצים בבונדסטאג הגרמני, קיצוניים שמפילים אומות שלמות כמו קוביות דומינו.

אז ככה. “חיים טובים יותר” אין פירושם הדרך שבה לימדנו אנשים להשתוקק לחיים טובים יותר, וגם לא הדרך שבה אנחנו מגדירים היום חיים כאלו, מבחינה חברתית ותרבותית. “חיים טובים” יותר כיום, כיוון שאנחנו חיים במערכת מטריאליסטית, אינדיבידואליסטית ותועלתנית, פירושם גם הזכות ליהנות מיותר דברים, חיים שמספקים לך הנאה כמעט עד הקצה, ושימותו כל האחרים, בזמן שכל אחד חי לו במבצר הקטן שלו.

יפה, אבל לא מספיק. תצלום: ילה הרמן ון מוריק

הבעיות עם הסיפור הזה רבות, והן ענקיות. הרדיפה החד-ממדית אחר הנאות חומריות מידיות, נטולות מחשבה בלבד מותיר אותנו עניים מבחינה רגשית, חברתית, תרבותית, סביבתית ואזרחית. הדבר מזין את העלייה של מחלות הפוגעות בשכל האינדיבידואלי והקולקטיבי כאחד, כמו דיכאון, חרדה, זעם ובדידות. הדבר מצית את אי-השוויון, את חוסר המשמעות, את חוסר הטעם, וכל אלו שוחקים את הדמוקרטיה, שתלויה באמון, בערכים גבוהים יותר ובמטרה שמתקיימת מדור לדור. זה יוצר קבוצות ומעמדות של “לוזרים”, של אנשים זנוחים, שכוחים, שאינם יכולים לספק הנאות כאלו או שאינם יכולים להרשות אותן לעצמם, או שני הדברים גם יחד. וכך, בסופו של דבר, נדחף ציבור אכול מרירות, מפורר, אבוד, אל הקיצוניות והשלטון הסמכותני.

יצד הייתם מכנים את היכולת להרשות לעצמכם את הצרכים הבסיסיים של החיים – בריאות, שפיות, מערכות יחסים, חירות, שייכות, מטרה, משמעות, ביטחון – על בסיס הכנסה סבירה?

חיים טובים יותר? מדובר במשהו שדומה יותר להגדרה של היוונים או של המזרח הקדום. מדובר בחיים עשירים בדברים החשובים. אם אשאל אתכם “מה חשוב יותר, כסף או מערכות יחסים, חינוך, בריאות, שפיות וחירות?” – ואם אתם לפחות קצת אמיצים – בוודאי תצחקו. הדברים האחרונים הם המטרות שכפי שאריסטו אמר פעם “כל חיים שואפים להם”, והראשון, כסף, הוא רק האמצעי. אם אינכם יכולים להשיג את המטרות הללו, התחושה שלכם היא שאתם בקושי חיים את החיים, נכון? והמטרות הללו, הן פחות או יותר זהות לכולנו – לכל מי שאי-פעם חי, שזה בדיוק גם מה שאריסטו ביקש לומר.

ובכן: כל זה מצייר במדויק את האופן שבו הכלכלה הגלובלית נשברה. כיצד הייתם מכנים את היכולת להרשות לעצמכם את הצרכים הבסיסיים של החיים – בריאות, שפיות, מערכות יחסים, חירות, שייכות, מטרה, משמעות, ביטחון – על בסיס הכנסה סבירה? וכוונתי כך שגם נגר פשוט יכול להשיג אתם, ולא רק מלך או קיסר?

הייתי מכנה את זה בשם “כבוד”.

אך הבעיה כפולה. הכלכלה הגלובלית הפכה למקום שבו המרכיבים הללו של הכבוד הפכו לדברים שהאדם הממוצע אינו יכול להרשות לעצמו – אדם שהוריו פעם נהנו מהם, ושהחֶברה שלו המשיכה להבטיח אותם. האמנה החברתית המוצעת לאדם הממוצע היא כזו: אתה יכול להשיג, אולי, הכנסה סבירה, אם משמעות הדבר היא לחיות על הקצה, מחודש לחודש, אבל לעולם לא תוכל להרשות לעצמך כבוד. חיים שמהדהדים בכבוד שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום.

אך הבעיה השנייה אינה רק בכך שהכבוד הפך למוצר יוקרה, השמור רק לברונים שודדים. הבעיה היא שהכבוד עצמו, ככמות בכלכלה, התכווץ עד כי הוא על סף התפוגגות.

בואו נחשוב פעם נוספת על ההגדרה לכבוד: שפיות, משמעות, שייכות, מטרה, ביטחון, בריאות וכו’. לא רק שמעמד הביניים הקורס אינו יכול להרשות לעצמו את כל אלו, אלא שהכלכלה אינה מספקת אותם. לא מספקת אותם היטב, לא מספקת אותם במידה ראויה. תלוי איך אתם מסתכלים על זה, הסכום הכולל של הכבוד בעולם התכווץ, או לא גדל דיו כדי לעמוד בביקוש.

תחשבו על מצוקתו של האמריקני הממוצע. הוא חי עם כבוד מועט מאוד. יתכן שכיום הוא חי עם פחות כבוד מאנשים בארצות הרבה יותר עניות. אף כי הוא אולי נוהג במכונית גדולה וגר בבית גדול, אין לו ביטוח רפואי מתפקד, אין לו שרותי חינוך ראויים לשמם ואין לו תקשורת מתקבלת על הדעת. הילדים שלו עלולים להיות קורבנות של ירי בבית הספר, או למות מחוסר אינסולין. כדי להתפרנס הוא חייב “לעבוד” בכל מיני פעילויות טורפניות, מזיקות. אך הפעילויות הללו גובות ממנו מחיר: הן גוזלות ממנו את עיירתו, את עירו, את קהילתו, את ההיסטוריה שלו ואת הדמוקרטיה שלו. הן עולות לו בערך הסגולי של דברים שהוא אינו יכול לקנות בחזרה. האם זה שווה לו? אך העולם נוהה כעת אחרי הדגם האמריקני.

רבי קומות. במקרה הזה, בסינגפור. תצלום: ז’וליין דה סלאברי

האם אתם מבינים כיצד ללא כבוד, כל פרויקט הציוויליזציה האנושית מתפוררת במהירות?

ובכן, בואו נחזור ל”ביקוש” לכבוד – התיאבון של בני-האדם לכבוד. יצור אנושי תמיד יבקש כבוד. עד יומו האחרון. אפילו בדרכים מעוותות ופרדוקסליות, כמו אותו נשיא שמצייץ משל היה ילד, רק כדי לזכות בהערצת נרקיסיסטית. הסיבה לכך היא שכבוד מרכיב את התיאבונות הבסיסיים שלנו. איננו יכולים לחמוק מן הצורך שלנו בכבוד, כי הכבוד עצמו הוא אוסף “הצרכים” הבסיסיים שלנו.

מה הם הצרכים הנעלים ביותר שלכם? הצרכים הנמוכים שלכם הם מים, אוויר וכן הלאה. נעלה בסולם של מסלו – מחסה, ביטחון. הלאה, עוד במעלה הסולם. שייכות, הערכה. משמעות, מטרה. עוד למעלה. טרנסצנדנטיות וגישה מיטיבה. שוב, יסודות של כבוד. ובכן, אתם רואים איך כבוד הוא מה שהשכל האנושי, הפסיכה, הנפש, כמהים לו יותר מכל, כל יום בחיים?

אם כך, תחשבו כמה מטופש, כמה מגוחך, היה לבנות כלכלה גלובלית שלא סיפקה את הדבר האחד שאנשים באמת רצו. חיים טובים.

אז מה קןרה כשאנחנו בונים כלכלה כזאת, שאינה יכולה לספק לאנשים את הדבר האחד שהם באמת מחפשים לעצמם? ובכן, הם מחפשים אותו בכל מקום. במכוניות גדולות ובבתים גדולים ובמשרות. בניתוחי הגדלת חזה ובזריקות בוטוקס ובקוביות בשרירי הבטן ובדייטים באינסטגרם. ולאחר שאינם מוצאים את מה שהם מחפשים, הם מרגישים כעס, מרירות ופחד. הכבוד שהם רוצים יותר מכול חומק מהם, ללא קשר למה שהם עושים. ואז הם יוצאים נגד שכניהם ובעלי הברית שלהם וחבריהם, כי הם יהיו מוכנים לקחת כל שביב של כבוד שהם יכולים להשיג – שייכות, משמעות, מטרה – והם יעשו זאת בכל דרך שתעמוד לרשותם.

ומי מספק כעת שביבים של כבוד לבני-האדם? שליטים סמכותניים. “אתם שייכים, אתם הנבחרים!”, הם זועקים. “אתם תהיו אדירים, תשובו לגדולתכם!” וכמובן, רבים מאמינים להבטחות הללו. מדוע שלא יאמינו? צרכים בסיסיים. וכבוד הוא מה שכל אדם מחפש. לא כל אחד מאיתנו יהיה חכם דיו כדי להבין שהחוזה ששליט סמכותני מציע עשוי כולו מאיוולת, כי כל שייכות ומשמעות שהוא ייתן לכם יגבו מחיר גבוה: העצמיות שלכם, האמת שלכם, החירות שלכם. תישארו כשבידיכם ההבטחה לכבוד, אבל המחיר יהיה לא להשיג אותו לעולם. אלו הזמנים אנו חיים בהם.

אני מקווה שכעת אתם רואים את הקשרים בין הדברים. בנינו כלכלה שאינה יכלה לספק את הדבר האחד שבני-האדם באמת רצו, את סוף המחסור החומרי שלהם – חיים טובים יותר, ולחיות את החיים האלו בכבוד. כל מה שהכלכלה הזאת יכלה להציע להם היו הנאות חסרות משמעות. אך אלו התגלו עד מהרה כחלולות. אפילו כשהן היו בהישג יד, לא היה בהן די כדי לאפשר לאנשים לחיות בחוכמה, באומץ, באמת, בחסד. אפילו לא לחיות בבריאות, מתוך שייכות, עם הזדמנויות. וכך הם פנו לשליטים סמכותניים ולקיצוניים למיניהם, שהבטיחו להם את כל זה. והם ימשיכו להבטיח עד שנבנה מערכות, ארגונים וכלכלות שיוכלו שוב לספק כבוד לבני-האדם.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*