יהדות

מיהו יהודי? שמישהו יספר לי \ יואל ישראלי

 

 

בפרק זה נתחיל לעסוק ביהדות תימן, שסיפורה ייחודי ומעניין

אין ודאות מוחלטת באשר למקורה של יהדות תימן. מה שברור שאין היא חלק מהקהילה היהודית ה”ספרדית – מזרחית”, כשם שאינה חלק מזו ה”אשכנזית”. יהדות תימן מהווה מגזר, או יחידה בפני עצמה שהיא הקהילה היהודית השלישית בגודלה.

היהודים התימנים רואים את עצמם כשייכים לחלק מפליטי שבט יהודה שברחו מאימת נבוכדנצר והתיישבו בדרום חצי האי ערב לאחר חורבן הבית הראשון.

בספטמבר 1970, צילם החוקר ד”ר ו’ מילר, כתובת יהודית מימי בית שני, חרותה על בסיסו של אחד מעמודי מסגד עתיק, בכפר בית אל חצ’ר, בסביבות העיר צנעא. הכתובת מתארת פולחן כוהנים יהודי, והיא מספקת בסיס להנחה שהמבנה שגילו המשוער 2300 שנה, שימש כבית כנסת לפני שהפך למסגד.

תייר יהודי ליטאי בשם הרב יעקב ספיר, שביקר בתימן באמצע המאה התשע עשרה העיד על קיומו של בית קברות יהודי עתיק ובו מצבות מתקופת תחילת “מניין השטרות” – כ 300 שנה לפני הספירה

“מניין השטרות” הייתה שיטה בה משתמשת היהדות למניית השנים עד היום, ושהיא זאת שעל פיה מונה היהדות את תאריך בריאת העולם. על פי מחקרים היסטוריים, הספירה התחילה על ידי הסורים והיהודים, שאמצו באביב של שנת 2012 לפניה”ס את לוח השנה הבבלי.

העדויות האלה מעידות לכאורה על קיומה של קהילה יהודית גדולה בתימן כבר בשנת 300 לפניה”ס.

עד 525 לספירה, שלטה באזור ממלכה שידועה בשם “ממלכת חמיר”. ממלכה זאת הייתה שרויה כנראה ביחסים טובים עם האימפריה הרומית וספינותיה שטו בים סוף ובאוקיאנוס ההודי. תקופה מסוימת היא היוותה למעשה אימפריה, שהשתרעה בין דרום ערב למזרח אפריקה, כולל ממלכת שבא המקראית המזוהה עם אתיופיה ומוזמביק של היום. הייתה זאת בעצם לדעת החוקרים המעצמה האחרונה באזור, לפני הופעת האסלאם.

מה שמעניין אותנו זה שעל פי המידע שברשותינו, המלך האחרון של ממלכת חמיר, יוסף ד’ו נואס שמו, אימץ את הדת היהודית בעקבות ביקור של קבוצת רבנים מטבריה, והפך אותה לדת הרשמית שלו ושל נתיניו. בתוקף “יהדותו” החדשה, הוא החל במסע של רדיפת הנוצרים ואף ערך בהם טבח בשנת 523 לספירה. טבח זה, כמו גם טבח נוסף בעיר סאפר, מתוארים בקוראן. המלך יוסטיניאנוס הראשון, שהיה זה שהתחיל את התקופה הביזנטית, יחד עם מלך ממלכת אקסום, יצאו לנקום ביוסף ד’ו נואס על רדיפת הנוצרים, והביאו לסופה של האימפריה הח’מירית.

חיי האוכלוסיה הח’מירית – יהודית תחת השלטון הנוצרי לא היו קלים ככל הנראה. מי שחפץ לחיות אולץ להתנצר. יהודי ממלכת ח’מיר הפכו למעשה לאנוסים, שקבלו על עצמם למראית עין את הדת הנוצרית, אך המשיכו בסתר להחזיק באמונתם.

בשנת 575 לספירה, נכבשה דרום ערב על ידי הפרסים, מה שאפשר ליהודים הח’מירים לחבור ליהודי בבל, כמו גם ליהודים ההודיים, כדי לחדש ולהעמיק את הקשר שלהם ליהדות.

עם עלית האסלאם לקראת סוף המאה השביעית, חל שוב מפנה לרעה בחיי היהודים בדרום חצי האי ערב, אלה המקוריים, כמו אלה שקבלו על עצמם את היהדות. כמעט 300 שנה חיו קבוצות היהודים תחת שלטון אסלאמי, כשהם מורשים לשמור על זהותם הדתית. בשנת 1165 לספירה, התחיל תהליך של הקצנה דתית אסלאמית. היה זה המלך המוסלמי עבד אל נבי, שהחליט שאין עוד מקום ללא מוסלמים בממלכתו, ואילץ את כל תושביה לבחור באסלאם או למות. הרמב”ם, מצא לנכון לחזק את רוחם של יהודי תימן ושלח אליהם את האיגרת הידועה בשמה: “איגרת תימן”, ובה דברי תמיכה ועידוד. בשנת 1174 חלו שוב חילופי שלטון באזור, עם כיבושו על ידי האיובים.

האיובים היתה משפחת שליטים מוסלמית – כורדית שהייתה פעילה באזור במאה ה 12 והגיעה לשיא כוחה במאה ה 13, עת שלטה על ערב הסעודית, עירק, חלק מארץ ישראל, סוריה ומצרים. נציגה המפורסם ביותר של משפחת איוב הינו צלאח – א – דין, שהביס סופית את הצלבנים בקרב בקרני חיטין שליד הכינרת.

האיובים, בתיווכו של הרמב”ם, ביטלו את הגזרות על היהודים ואפשרו להם לחזור ולנהל את אורח חייהם באין מפריע עד שנת 1545, מועד כיבוש דרום ערב לראשונה על ידי העותומאנים. קרוב לשבעים שנה חיו היהודים תחת השלטון העותומאני, שלא אפשר חיים קלים לנתיניו, אבל לא גזר גזירות דתיות. רק בשנת 1618, גזר המושל הטורקי לראשונה גזירת שמד וגירוש על יהודי הממלכה שהיו תחת חסותו.

גם יציאתם של הטורקים מהאזור 17 שנה מאוחר יותר לא הביאה להקלה במצב היהודים התימנים, שכן השליט החדש, אחמד אבן חסן אל מהדי, ששלט בין השנים  1676 ל 1681, החליט לטהר את תימן מיהודיה. הוא ציווה להרוס את בתי הכנסת שלהם או להמירם למסגדים. הוא הגלה את כל יהודי תימן אל שפלת תהאמא מוזע, גלות שבמהלכה מתו יהודים רבים ואבדו כתבי יד, ספרי תורה, ורכוש רב. גלות מוזע לא נמשכה זמן רב, וכשהתבטלה ניסו היהודים לחזור אל בתיהם ולשקם את חייהם, אך גילו כי בתיהם ורכושם נתפסו ואוכלסו על ידי משפחות מוסלמיות. יהודים אלה, שנדחקו מכפריהם וממקומות מגוריהם, נאלצו להתמקם מחדש ורובם התיישבו בערים והפכו ליהודים תימנים עירוניים שעסקו במלאכות המסחר הצורפות והרקמה האמנותית – מסורתית. חציה האחר של הקהילה התימנית היהודית, התמקם בכפרים וניהל אורח חיים חקלאי. בשלב זה כבר לא ניתן היה להבדיל בין היהודים צאצאי פליטי שבט יהודה, לבין המקומיים שהתגיירו, כולם הפכו להיות – יהודי תימן.

עד לעלייתה לארץ, התעלמה יהדות תימן מהאיסור ההילכתי של ריבוי נשים, ובין העולים היו הרבה משפחות של בעל אחד ומספר נשים עם ילדיהן. בתמונה המלווה את הפרק הזה ניתן לראות את העולים התימנים ישובים במטוס שהביאם ארצה במסגרת מבצע מרבד הקסמים

איש לא ערער על יהדותם ועל טוהר הגזע שלהם, ואיש לא חשב להכריח אותם להתגייר על פי ההלכה. הדור הצעיר התערה היטב בחברה הישראלית והפך עד מהרה לחלק בלתי נפרד ממנה. יש היום קולות של בני הדור השלישי והרביעי, הדורשים להחזיר להם את הזכות לשאת יותר מאשה אחת, על פי מנהגיהם ומסורתם

אחת הפרשיות הפחות ידועות הקשורות ליהודי תימן היא עלייתם של משפחות תימניות בתחילת המאה העשרים. משפחות אלה הועסקו על ידי החלוצים האשכנזים בעבודות יבוש הביצות, סיכול הסלעים וסלילת הכבישים בעמק יזרעאל המזרחי ובעמק בית שאן, בתנאים לא תנאים, ורבים מאוד מהם מתו בגלל החום, התנאים המחפירים והקדחת שאכלה בהם בכל פה. חלק מיהודים האלה עזבו ונדדו לאיזור רחובות, והקימו שם את הישובים שעריים ומרמורק.

המשך בימים הקרובים

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*