יהדות

מיהו יהודי? שמישהו יספר לי 6 \ בן אלידע

הכוזרים א

איני יודע בדיוק למה יש מי שמטיל ספק ואפילו מעז לשלול לחלוטין את עובדת קיומה של הממלכה הכוזרית. ממצאים ארכיאולוגיים, כמו למשל מצבה שתמונתה מצורפת  כאן, ועוד אחרים, מוכיחים למעלה מכל ספק שבאיזור המדובר ישב עם שהייתה לו זיקה ליהדות

משלהי האלף הראשון עד סוף המאה הראשונה של האלף השני, (בערך 400 שנה), השתרעה הממלכה הכוזרית בין גבולות טורקיה המודרנית, (הממלכה הביזנטית לשעבר), גדות הדינייפר והים הכספי מצפון, חופי הים הכספי והאמפריה המוסלמית והביזנטית ממזרח, וגבולות האימפריה הרומאית ממערב. גודלה ועוצמתה של הממלכה הזאת, היו כה משמעותיים, שאף אחת מהמעצמות של אז, הרומאים, הביזנטיים והמוסלמים, לא העזו להתעסק אתה. היה לממלכה הזאת צבא מקצועי גדול ומודרני, במושגי הימים ההם, שהצליח לא רק לכבוש טריטוריה מידי אויביו, אלא גם להרתיע כל מי שזומם להתנכל לה

 כחבל ארץ שהצטיין בעיקר בפוריות אדמותיו, שפע מים ואקלים נוח יחסית, הפכה ממלכת קזריה לצומת דרכי המסחר היבשתי מהמזרח למערב ולהפך. עובדה זאת הפכה אותה גם לממלכה עשירה במיוחד שהתפרנסה מגביית מכסים מכל הסחורות שעברו דרכה. כמו כן התמחו אזרחי הממלכה הכוזרית בגידול כרמים ויצור יינות איכותיים שהיו מבוקשים ברחבי אירופה. כמדינה שעיקר פרנסת התבססה על מסחר, התפתחה שם תעשיית צורפות ואופנה. תכשיטים קזריים, כמו גם “אופנת העילית” שלה, שהצטיינה במיוחד בתחום הפרוונות, היו מצרכים מבוקשים ויוקרתיים. כל מלכי המדינות השכנות, עשו מאמצים לשמור על יחסי שכנות טובה עם הכוזרים והשיאו את בנותיהם למלכי ואצילי הממלכה

מתיאורים כתובים של היסטוריונים, מאותה התקופה, בין אם מוסלמים בין אם נוצרים, ניתן ללמוד שהכוזרים היו אנשים גבוהים, בהירים ויפי תואר. עוד נתון חשוב שניתן ללמוד מכתביהם המוקדמים הינה העובדה שבני כל הדתות חיו בממלכה הקזרית בשלום וברווחה, מבלי שלמלך הקזרי הייתה סימפטיה מיוחדת או התנגדות לאף אחת מהן

 הממלכה הכוזרית הייתה גן עדן אירופי, שתושביו שגשגו ופרחו כלכלית, תוך שמירה על תרבותם באין מפריע

במה שנוגע לדתם של המלך ושל התושבים הכוזריים שלו, המונח: “פגאנים”, יקלע למטרה יותר מכל. גם השפה הכוזרית הייתה ממשפחת השפות האזוריות, שדמתה אולי יותר מכל לשפה הטורקית בתקופה הביזנטית. כל זה עד ש…

 אין הסכמה מוחלטת על הנסיבות שבהן החליט המלך הכוזרי לקבל על עצמו ועל עמו את הדת היהודית. כנראה שהערפל סביב הנסיבות, יוצר אולי את הספק בעיני אלה ששוללים את התופעה ורואים בה אגדה ולא מציאות. אבל מה שידוע בכל זאת, מאפשר הצצה אחרת על תקופה ועל בני האדם שחיו אז בממלכה הכוזרית

המקור הכי חשוב אולי באשר להתגיירות המלך, (שאותו מנסים חוקרים יהודים שונים לבטל בטענה שכאילו הוא איננו אלא אגדה ספרותית), מצוי בתכתובת שהשתמרה בין חסדאי אבן-שפרוט, שהיה ראש ממשלתו של החליף של קורדובה, העיר הספרדית שהייתה תחת שלטון האיסלאם, לבין המלך הכוזרי יוסף. ההתכתבות שהשתמרה חלה בין השנים 954 ל 961  לספירה, אבל לפני שנעסוק בה, בואו ונתייחס לעדויות מוקדמות יותר שמיוחסות להיסטוריון מוסלמי בשם אל-מסעודי.

כתביו של אל-מסעודי עצמו לא השתמרו, אבל כותבים אחרים שתיארו את התקופה מאוחר יותר, התבססו וציטטו אותו בכתביהם. אחד מהם הינו ההיסטוריון והחוקר דימסקי, שחי במאה הארבע עשר, ושכתב בשנת 1327 בין היתר על תקופתו של הרון אל ראשיד, שבתקופתו – סוף המאה השמינית, ידעה האימפריה שלו שגשוג ושלווה. בין היתר מתאר דימסקי שהרון אל ראשיד אלץ את תושביה היהודים של ממלכתו להתאסלם או להגר. היהודים האלה מצאו מפלט בממלכה הקזרית הסמוכה מצפון, ועד מהרה השתלבו והתערו בתרבות המקומית הפתוחה והמזמינה. ההשפעה היהודית על הסביבה החדשה הייתה ניכרת, והדת של המהגרים שזה מקרוב באו, סקרנה מאוד את המקומיים חסרי הדת.

כותב דימסקי: “המקומיים מצאו שהדת היהודית טובה יותר מהדת שלהם, וקבלו אותה עליהם”

גרסה מפורטת יותר ניתן למצוא בכתביו של ההיסטוריון המוסלמי אל-בקרי מהמאה האחת עשרה. להלן תרגום חפשי של קטע מכתביו:

הסיבה שבגללה החליט המלך הקזרי, שהיה פגני בדתו, לקבל על עצמו את הדת היהודית הינה כלהלן: בראשונה הוא חקר את הנצרות, והתרשם שהיא מבוססת על יסודות לא נכונים. הוא התכתב על הנושא, שהטריד אותו מאוד עם אחד מיועציו הבכירים וזה ענה לו במכתב האומר

“הו מלכי, אלה המחזיקים בספרים קדושים מתחלקים לשלש קבוצות, היהודים, הנוצרים והמוסלמים. זמן אותם אליך והנח להם להרצות לך על אמונתם. לך אחרי האמונה שנראית לך כמתאימה ביותר לאמת.

המלך זימן אליו בישופ נוצרי. יהודי מקומי, שהיה מיומן בתורת הוויכוח,ושכבר היה נוכח בסביבתו הקרובה. המלך שאל את הבישופ: “מה אתה אומר על משה בן עמרן, (כך במקור), ועל התורה שניתנה לו?”. הבישופ ענה לו: משה הינו נביא אמת, והתורה שניתנה לו אומרת את האמת. היהודי דבר ואמר אז למלך: הוא כבר הודה באמת של האמונה שלי. שאל אותו במה הוא מאמין. המלך שאל והבישופ ענה: אני מאמין שישו הוא המשיח ושהוא בנה של מרי, הוא האחד והוא חשף בפנינו את המסתורין בשמו של אלהים. אז אמר היהודי למלכם של הקזרים: הוא מטיף לתורה שאיני יודע עליה דבר, בעת שהוא מקבל את הרעיונות שלי. הבישופ אבל לא היה חזק בהמצאת הוכחות לדבריו. אחרי כן המלך זמן אליו אדם מוסלמי נבון ומשכיל, שהיה מיומן באמנות הוויכוח. אבל היהודי שכר מישהו כדי שירעיל אותו במסעו, והוא מת בדרך. כך הצליח היהודי להטות את לבו של המלך לאמונתו והוא אמץ את היהדות”.

המסקנה העיקרית מהסיפור הזה הינה שכוחם של היהודים בממלכה הכוזרית, היה כבר אז בעל נוכחות והשפעה. הבישופ והחכם המוסלמי, היו צריכים להיות מזומנים לארמון המלך, שעה שהיהודי היה כבר נוכח שם. לא מן הנמנע שההיסטוריון המוסלמי כתב מה שכתב ואיך שכתב, במטרה לסבר את האוזן של קהל היעד שלו, שלא היה אוהב יהודים בלשון המעטה, מלכתחילה

המשך יבוא

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*