דיעות

מי אני, מה אני, מה \ מרץ 2016 \ בן אלידע

“אין תוכו כברו”, שנו חז”ל, וקיבעו את העובדה שאיננו יכולים לקבוע את דעתנו על זולתנו על פי ההתרשמות שלנו מהתנהגותו, נימוסיו ודרכיו, אלא על פי “פנימיותו”, אם לחיוב ואם לשלילה

מה לעשות אבל שאין לנו את היכולת “לבחון כליות ולב”, והכלים היחידים העומדים לרשותנו, מגבילים אותנו להתרשמות ממה שאנו רואים, שומעים וחווים בחושינו? מה לעשות שהתוצאה הבלתי נמנעת מהמגבלה הזאת הינה חוסר הכרות אמיתי עם הסובבים אותנו? מה לעשות שהמפגש בין בני האדם, הינו מפגש בין התדמיות שלהם, ולא בין מי שהם באמת?

למען האמת, כל חיי, החל מאז שאני זוכר את עצמי, הרגשתי שאני לא מצליח להתחבר לקודי ההתנהגות של האנשים סביבי. כבר בגיל הגן הבנתי שיש משהו שלא מאפשר לי להיות חלקיק משלים בפאזל החברתי. אחד שמתאים את עצמו ליתר החלקים, ומאפשר לתמונה להתחבר. הסביבה האנושית סביבי, חשה בזה כנראה עוד לפני, ודחתה את כל ניסיונותיי להתמזג

לא לקח לי הרבה זמן כדי לקלוט שאני חלקיק מקופסא אחרת. שהקופסא שבה אני מתקיים, שייכת לפאזל אחר, ולא נותר לי אלא לנסות ולשרוד איכשהו במצב הקיים

להתאים את עצמי איכשהו ולהשתלב בתמונה של הקופסא הלא נכונה, היה בלתי אפשרי. האפשרות היחידה הייתה לשמור על מה שאני ולא להסתיר אותו מהעולם. יותר מזה, להפגין את הייחודיות שלי בלי מורא ובלי פחד, ויהיה מה שיהיה

מטבע הדברים, ומאחר והרוב המוחלט של שוכני הקופסא, נוצרו באותה תבנית, לא הייתה בעצם שום אפשרות ששוכני הקופסא יקבלו אותי כפי שאני. מבחינתם הרי אין דבר כזה ש: “תוכו כברו”. בקופסא שלהם, לכל החלקים יש ציפוי חיצוני, הקובע את מידתם ואת תדמיתם. אין דבר כזה שיש חלקיק שאין לו ציפוי תדמיתי. אין דבר כזה שמה שרואים – זה גם מה שיש

כשהבנתי שהעולם סביבי לא מאמין לי שאני בדיוק מה שאני, ושהוא חושב שבעצם משהו לא בסדר אתי, שאני משונה ומוזר, נעשיתי מתוסכל וכועס. עם הזמן הפך התסכול הזה לציניות, ואחר כך לתחושת עליונות שמלווה אותי, והפכה לחלק בלתי נפרד של אישיותי הבוגרת. הבעיה היא לא בי – אני בסדר גמור. העולם סביבי מטורף ושפל, בני האדם צבועים וטיפשים. אין לי אבל ברירה ואני צריך להסתדר אתם, כי זה מה שיש, והקופסא שאליה אני שייך, הלכה לאבוד כבר מזמן, או שטרם נוצרה

התגובה המתבקשת לדברי אלה הינה: “זה בדיוק מה שאומרים כל המשוגעים”. אינני מוציא מכלל אפשרות שאני משוגע, אבל באותה המידה אינני מוציא מכלל אפשרות שאני אולי היוצא מן הכלל, אבל “הדבר הנכון”, והעולם מסביבי פשוט הוא המטורף. אני מאמין שאילו הייתי נבדק על ידי אנשי מקצוע בתחום, אף אחד מהם לא היה רושם לי כדורים, ואף אחד לא היה מגדיר אותי כמישהו שחורג מהנורמות שעל פיהם אדם מוגדר כשפוי. לכל היותר אולי היו מעניקים לי כינויים שלא מגיעים מתחום ההתמחות שלהם, אלא מהסביבה שבה הם חיים ובה הם מרגישים הכי בנוח

זה בסדר, התרגלתי, ואני אפילו מרגיש נוח מאוד בתוך עורי. אני כבר יודע שלא אוכל לשנות את העולם, כפי שחשבתי לתומי בצעירותי. היום כבר אין לי צורך לשנות אותו. עוד מעט קט ולא אהיה כאן יותר, העולם כמנהגו ינהג ובני האדם ישלמו במוקדם או במאוחר את מחיר טיפשותם. חבל לי רק על ילדי שיאלצו לסבול את החיים בעולם המתדרדר אחרי לכתי, אבל מהיום בו הם פרשו כנפיים ולמדו לעוף בעצמם, הפסקתי לדאוג להם יותר מדי. אלה הם החיים שלהם, והם זכאים לעשות בהם כטוב בעיניהם

לאן אבל כל זה מוביל אותי. אני היום בן 68 ועוד רחוק מלומר די. אני עוד רוצה להשיג הישגים ולפרוח. עוד לא ויתרתי על מימוש כמה מרעיונותיי והפיכתם למציאות. הבעיה נעוצה בעובדה שבמהלך חיי, היו לי תמיד מטרות שאליהם כיוונתי את מאמציי, וכשעמדתי על סף השגתם, הסתבר לי בבהירות מוחלטת שהמטרה שלי הייתה שגוייה, וכי ריכזתי מאמצים בכיוון שלא מתאים לי בעצם. במילים אחרות, בזבזתי את חיי במרוץ אחרי הרוח, ובדרך כלל פעלתי על פי מה שהרציונל הכתיב לי, תוך התעלמות מהחלק האמוציונאלי שלי. רציתי להצליח הצלחה כלכלית צנועה, שתאפשר למשפחתי קיום הוגן ותבטיח אותם גם לאחר לכתי. לא משהו יוצא דופן, זאת היא דרך המלך שבה הולכים גם כל אלה שלא נחשבים ל”משוגעים” .

מי יתן לי ערבות, שהמטרות אותן אני רוצה להציב לעצמי היום, ושבדרך אליהן אני רוצה ומתכוון להשקיע את שאריות האנרגיה שעוד נותרה בי, אמנם יביאו אותי למנוחה ולנחלה? מי יערוב לי שהדרך שלי אמנם תסתיים עם התוצאה הרצויה? בתוכי תוכי אני יודע מהי התשובה לכל השאלות המתבקשות: לא משנה בכלל אם אגיע למנוחה ולנחלה. לא משנות התוצאות, מה שחשובה זאת הדרך. היא זאת שאמורה לספק לי את תחושת ההנאה והסיפוק מעצם המעשה. רק הדרך תעשה אותי מאושר או אומלל, והיא בעצם המטרה: למצוא לעצמי מטרה שתאפשר לי לצאת לדרך ולעשות

אם אני מנסה להגדיר לעצמי את ה”מטרה”, אזי אין לי מנוס מלהודות שהמטרה העיקרית שלי הינה: איך אזכר אחרי לכתי

מה אני צריך לעשות כדי שאזכר כפי שאני רוצה להיזכר – כפי שאני (בלשון הווה), או כפי שהייתי באמת, (בלשון עבר). מה אני צריך לעשות כדי שאלה שישארו אחרי לא יצטרכו לקיים את האמירה: “לאחר מות – קדושים”? מה אני צריך לעשות היום, שכל מה שיגידו עלי ויחשבו עלי יהיה נכון, ולא אמירה מנומסת, ומה אני רוצה שיאמרו ויגידו

מה שהכי חשוב לי זה שיכירו בעובדה שמעולם לא חייתי מאחורי מסכה. שהאדם שהם הכירו וידעו, היה אדם אמיתי ונאמן לעצמו, לעקרונותיו ולדרכו ללא תנאי. אדם ששפט את עצמו תמיד לחומרה, ושתמיד התאמץ לעשות את הדבר הנכון מבחינתו, גם אם היה ברור לו מראש שזה יעלה לו ביוקר, ושציפה מזולתו לפעול באותה הרוח. אדם שסירב לנצל את זולתו לצרכיו, והעמיד תמיד את מה שנראה לו כאינטרס ציבורי, מעל צרכיו האישיים. אדם שהכיר בעובדה שהוא חייב להתחלק באחריות עם יתר בני האדם ולא לראות את עצמו אף פעם כמי ש”מגיע לו”, רק בגלל שהוא – הוא

במחשבה שנייה, נדמה לי אני לוקח על עצמי מטרה לא מעשית. כבר אמרתי ש”שופטי”, שופטים אותי על פי סולם הערכים שלהם, זה שאותו הם מכירים וזה שאתו הם מזדהים

אני עדיין, ותמיד אהיה, אפילו אחר לכתי, חלקיק הפאזל מהקופסא האחרת, זה שלא מתאים לתמונה שבקופסא שבה מצאתי את עצמי. אין שום סיבה שאחרי לכתי, החלקיקים מהקופסא הזאת ישנו פתאום את דעתם עלי רטרואקטיבית. נדמה לי שעלי להשלים עם העובדה שברבות הימים, יגידו עלי מה שיגידו, ילכו הביתה ואחרי תקופה לא ארוכה ישכחו שהייתי כאן בכלל

ואולי זה מה שצריך לקרות

One Comment

  1. אתה לא לבד בן, יש עוד אנשים כמוך. אולי אתה שייך לקבוצה שנעמי שמר כינתה אותה בשם: “אנשים טובים באמצע הדרך”, שתהיה בריא ועד 120

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*