פוליטיקה

מלחמה אבודה מראש \ מרק לוי

טראמפ לא יכול לנצח במאבק להסגרת דוחות המס שלו לועדות הקונגס – נקודה, סימן קריאה! החוק, מה לעשות, לא עומד לצדו. ולא רק שהחוק לא עומד לצדו, הוא גם קובע עונשים למי שלא מציית. אם בסופו של דבר שר האוצר וראש שלטונות מס ההכנסה, לא יענו לדרישת הועדות למסור לידיהם את דוחות המס של טראמפ, הם צפויים לעונשים של עד 5 שנות מאסר, ו 10,000 דולר קנס, על כל פעם שהם יתעלמו מדרשות הקונגרס. זה מה שאומר החוק, שחור על גבי לבן

הקרב הראשון בנושא פרסום דוחות המס היה בשנת 1909, כשהנשיא וויליאם טאפט גיבה חקיקה שהייתה אמורה לטעת חוקי מס חדשים הנוגעים לחברות, ושלפיה דוחות המס שלהם אמורים להיות גלויים במלואם לציבור. זה קרה אחרי שראש מס ההכנסה דאז, מנע גילוי בתירוץ של מחסור בתקציב. הקונגרס אישר לו את התקציב המבוקש, אבל עם התניה שלפיה דוחות מס יהיו גלויים לציבור על פי דרישת הנשיא בלבד

אחרי השינוי הזה בחוק, מצא את עצמו משרד הנשיא, מוצף בדרישות לחשיפת דוחות מס ובמקום לבדוק כל מקרה לגופו, החליט הנשיא באמצעות החלטה נשיאותית, שכל דוחות המס שהקונגרס מבקש לגלות לציבור, ימסרו לו על ידי שלטונות המס באישור הנשיא. עד לאותה החלטה, לקונגרס לא הייתה שום “מילה” בנושא. ברגע שהנשיא חתם על ההוראה, התחיל הקונגרס ב”היסטריה של חקירות” במהלך מה שהיה אז שערורוית השחיתות הגדולה בהיסטוריה האמריקאית

עוד לפני שכל סקנדל פוליטי קיבל את התוספת “גייט” לשמו, כל שחיתות פוליטית הושוותה ל “טיפוט דום”, (קומקום התה). כמו ווטרגייט, פרשיית הטיפוט דום נקראה על שם אתר פיסי

“קומקום התה” היה שדה נפט בבעלות הצי האמריקאי במדינת וויומינג, שנקרא כפי שהוא נקרא בגלל מיקומו בסמוך לסלע גדול שהזכיר במראהו קומקום של תה

אלברט פול, שהיה שר הפנים של הנשיא ווארן הארדינג, מכר את זכויות הפקה של שדה הנפט הנ”ל יחד עם זכויות הפקה בשדות נפט אחרים שהיו בבעלות ממשלתית. בתמורת הוא קיבל מהרוכשים שק עם סכום לא ידוע של מזומנים, ועדר של פרות. שכניו של פול בניו מקסיקו, שמו לב שעדר הפרות של שכנם – השר המכובד, גדל בצורה מהירה באופן מוזר.

גם עבודות בניה ושיפוץ נרחבות בחוותו, “לא תאמו” את מה שהם ידעו על יכולותיו הכספיות. השכנים הטובים שלא היו מזוהים עם מפלגתו (הרפובליקנית), כמובן, דיווחו על ההתפתחויות המוזרות לאנשי הקונגרס הדמוקרטים שלהם, ואלה לא היססו לפתוח בחקירה – הראשונה מסוגה בהיסטוריה האמריקאית, חקירה שעיצבה את כל החקירות שהגיעו אחריה

החוקרים של הקונגרס לחצו על הנשיא קלווין קולידג’ שהפך לנשיא בעקבות פטירתו של הנשיא הארדינג, לאשר את שחרור דוחות המס של פול, חברת הנפט ששיחדה אותו, ושל כל החברות שעמדו להרוויח מהעיסקה. קולידג’ ואנשיו, היו שייכים למחנה שהתנגד לחשיפת דוחות מס לציבור, אבל לחץ הקונגרס עשה את שלו, ובסופו של דבר הקונגרס קיבל לידיו את הדוחות המבוקשים

חקירת “קומקום התה”, גררה חקירות נוספות, כולל נגד שר המשפטים ונגד שר האוצר – מלון.

חקירתו של שר האוצר מלון,התחילה בחילוקי דעות בין שני אנשים עשירים מאוד. הסנטור הרפובליקני ממישיגן ג’יימס קוזנס ושר האוצר מלון. קוזנס, השתייך לזרם הפרוגרסיבי במפלגה הרפובליקנית, והצביע נגד תכניתו של מלון, שרצה לקצץ במיסים על החברות ועל בעלי ההון. קוזנס גילה לציבור באומץ רב תגלית לא מחמיאה על עצמו. בעת שהביע את התנגדותו לקיצוץ במיסי העשירים. הוא חשף לציבור שיש לו אינטרס אישי בוויכוח: השקעות כבדות בניירות ערך פטורות ממס של האוצר האמריקאי, שתכניתו של שר האוצר מבקשת עכשיו להטיל עליהן מסים

מלון החזיר מלחמה שערה וגילה לציבור שקוזנס  מסרב לשלם מס הכנסה: “האם ניצול חוקי מס עתיקים על מנת להמנע מתשלום של אפילו סנט אחד לממשלה על רווחים עצומים של יותר ממיליון דולר, צריך להחשב למקובל”? שאל מלון בהתייחס לסירובו של קוזנס לשלם מיסים. קוזנס ראה בשאלתו של מלון, שהיה אחראי על שלטונות מס ההכנסה, הודאה בכך שמלון בדק את דוחות המס שלו, שהיו אמורים להיות חסויים מעין הציבור והוא דרש פתיחת חקירה בנושא. דרישה שכזאת בוודאי הייתה עוברת ללא התייחסות בכל זמן אחר, אבל לא יכול היה להיות מועד יותר מוצלח מבחינתו של קוזנס, מאחר והקונגרס היה בשיא החקירה של פרשיית קומקום התה והשלכותיה, ודרישתו של

קוזנס תאמה מאוד את רוח הקרב של החוקרים. ההכרעה נפלה: חוק שמקנה לקונגרס את הסמכות לדרוש ולקבל דוחות מס של אזרחים, עבר בקונגרס ובסנט בשנת 1924. בין היתר מקנה החוק לועדות הקונגרס את הזכות לחשוף כל מידע רלוונטי או מידע שמביא תועלת מתוך הדוחות, למליאת הקונגרס כולה. שנתיים מאוחר יותר, התווסף לחוק סעיף המגביל את יכולת ועדות הקונגרס לדרוש דוחות מס לועדת הביקורת ולועדת הכספים בלבד. יתר הועדות זקוקות לאישורו של הנשיא במידה והן מעוניינות בדוח מס הכנסה של אזרח כלשהו

עברו כ 50 שנה עד שריצ’ארד ניקסון הפך לנשיא ארה”ב, ופרשיית ווטרגייט עלתה לסדר היום הציבורי. ניקסון, כך התגלה במהלך החקירה, השתמש במידע ממס ההכנסה כדי לתקוף יריבים פוליטיים. בין היתר השתמש ניקסון במידע ממס ההכנסה כדי לתקוף את יריבו הדמוקרט ג’ורג’ מק’גוורן במערכת הבחירות של 1972. כמו כן ביקש ניקסון אינפורמציה על התורמים למק’גוורן ולמפלגה הדמוקרטית. ג’ורג’ שולץ, שהיה שר האוצר של ניקסון, סירב לשתף פעולה עם הנשיא, (וכתוצאה הוא לא זכה להמשיך בתפקידו כשניקסון התחיל את כהונתו השנייה בבית הלבן). “מה הוא מנסה לעשות?” שאל ניקסון את מקורביו, “האם הוא מאמין שאנחנו לא יכולים לשחק בפוליטיקה דרך האר.אי.אס? תגידו לשולץ שמוטב לו לשתף פעולה”. אחרי התפטרותו של ניקסון, חתם מחליפו ג’ראלד פורד על צו נשיאותי המונע מנשיא אמריקאי מלבקש ולקבל מידע אישי ממס הכנסה, והקונגרס מיהר והפך את הצו הנשיאותי לחוק. נסיונותיו של ניקסון להשתמש לרעה את נגישות הנשיא לדוחות המס של האזרחים, גרמו לחקיקת חוק שימנע חזרה על נסיונות מסוג זה, והקנה לשתי ועדות בקונגרס את הזכות הבלעדית לדרוש דוחות מס של יחידם וחברות – כשהדגש הוא על “לדרוש” ולא על “לבקש”. לשלטונות המס, לנשיא או לשר האוצר, אין זכות וטו על דרישות הקונגרס וסירוב להענות להן מהוות עבירות פליליות שענשן עד 5 שנות מאסר ו 10,000 דולר קנס

שר האוצר מנוצ’ין, משהה כרגע את החלטתו לציית לדרישת הקונגרס למסור את דוחות המס של טראמפ. לטענתו הוא לא סיים את ההתייעצויות עם יועציו המשפטיים. אבל יש להניח שגם הוא וגם טראמפ, יודעים שכל מה שהם יכולים לעשות זה רק לעכב את המסירה. החוק ברור, וזאת היא מלחמה אבודה מראש

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*