“אני לא מאמין שיש במגרשי הכדורגל בעולם עוד בן אדם אחד שסבל מגילויי גזענות כפי שאני סבלתי”, אמר רפעת (ג’ימי) טורק, כשישבנו בשבוע שעבר במסעדת באבאיה המשקיפה על חוף יפו, עיר הולדתו.
|
רפעת טורק, הסופרסטאר הערבי הראשון בכדורגל הישראלי, סלל את הדרך לעשרות הערבים שמציפים את הליגות העליונות בישראל כיום – בראיון מיוחד לשלומי אלדר הוא מספר כמה קשה זה היה. |
כאן, על חולות הים, התחיל טורק את דרכו ככדורגלן צמרת. היה זה אוהד של הפועל ת”א, שטורק כבר אינו זוכר את שמו, שראה אותו מכדרר בחוף הים עם חבריו והזמין אותו לאימון של הקבוצה. הוא הזמין אותו שוב ושוב, עד שטורק התרצה – והשאר היסטוריה.
רפעת טורק הפך לסמל המובהק של קבוצת הפועל ת”א בכדורגל ולפורץ הדרך לשאר הכדורגלנים הערבים בארץ, שמציפים היום את הרכבי הקבוצות בליגות העליונות ואף מצטיינים בהן. אין כמעט קבוצת כדורגל אחת בליגת העל שאין בה לפחות שניים או שלושה שחקנים ערבים. הקבוצה היחידה שמדירה ערבים משיקולים אידאולוגיים היא בית”ר ירושלים, וזוהי נקודת התחלה טובה לשיחה.
התיישבנו על השולחן המשקיף לים. ועוד לפני שהגיע המלצר, החל טורק במונולוג כואב. כאילו השאלה כבר ריחפה באוויר, למרות שעדיין לא נשאלה. נדמה היה שבלי מילים לחצתי על הנקודה הרגישה ביותר שלו. “אני זוכר משחקים שבהם כל הצופים באצטדיון היה קמים על רגליהם, ואני הייתי לבד מולם”, מספר טורק. “כולם היו מקללים, יורקים, זורקים חפצים, כל שנייה – בום, תפוח בום, אגס, וקללות. אין אירוע ביטחוני שקרה במדינה שלא שייכו אותו אליי. אתה זוכר את הפיגוע במלון סבוי בת”א (מארס 1975)? כמה ימים צעקו לי במגרש: ‘הרגת את האנשים בפיגוע ועכשיו אתה בא לשחק?”.
ממש כך?
“כן. והשיא היה אחרי הפיגוע של המחתרת היהודית (יוני 1980) שהטמינו מטעני חבלה במכוניותיהם של ראשי העיריות בגדה. זה היה עבורי אירוע מכונן. שיחקנו באותה שבת נגד בית”ר ירושלים בבית, בבלומפילד. כל המשחק קיללו אותי. ‘יא ערבי, חבל שלא הלכו הרגליים שלך כמו של בסאם שקעה (ראש עיריית שכם שרגליו נכרתו בעקבות הפיגוע). ויותר מחצי מהאצטדיון מקללים אותך, ‘בסאם שקעה ובסאם שקעה’, ומשמיעים קולות פיצוצים וצעקות. באותם רגעים אני ממלמל לעצמי: ‘יא רב, יא רב, ( יא אלוהים – ש.א.) רק תיתן לי , רק תיתן לי.!!!!’ בתחינה. אני מתפלל להכניס להם, לענות בדרך שלי. השעון רץ, ואני – כאילו הביאו אותי ממכה, מתפלל כל הזמן. דקה שמונים, בית”ר ירושלים מובילים אחד אפס, ואני מת להכניס להם גול. להשתיק אותם. דקה שמונים וחמש. ואני מתחנן ‘יא רב , יא רב’. והקללות נגדי מתגברות”.
מאז חלפו 33 שנים אבל הרגעים האלה בוערים בחזהו וצרובים בתודעתו כאילו התרחשו אתמול. טורק נרגש, זועם, מזדקף ומבליט את חזהו בדיוק כפי שעשה אז במשחק בין הפועל ת”א לבית”ר ירושלים. משחק שלא יישכח.
“דקה 89. דקה 90. ואז פאול מ-30 מטר. השוער יוסי מזרחי עומד בשער של בית”ר ומציב חומה של 10 שחקנים. ואני אומר, ‘יא רב’, בבכי, ‘יא רב, תן לי לסתום להם את הפה’. והקהל על הגדרות. אני רץ לכדור ובועט בכל הכוח, הכדור טס לעבר השער ונכנס בין החיבורים. גול. גול. נגמר המשחק. ואני באטרף. רצתי לשער 8 (השער של אוהדי בית”ר) וצעקתי: ‘בסאם שקעה, הא?’ ואני עומד על הרגליים, והם זורקים תפוזים ועגבניות ואני אפילו לא מתכופף. עומד זקוף. ואני בשיגעון, צועק ‘בסאם שקעה’, והם זורקים עליי דברים אבל אני עומד זקוף. ואני רואה את התפוז בדרך אליי, ואני מבליט את החזה , שיפגע בי – אני לא פוחד, עומד זקוף. תזרקו בלוקים אפילו, אני לא זז. זה אחד המשחקים בהם יצא לי הכל. הכל”.
במסעדת באבאיה מגישים תפריט מזרחי. סלטים קטנים שמרצפים את פני השולחן. חומוס, כמובן, סלט סלק, כרוב, חצילים חמוצים ופיתות חמות. אבל טורק כמעט שאינו נוגע באוכל. האדרנלין מאותם רגעים על מגרש הכדורגל עדיין מציף אותו.
טורק היה השחקן המוסלמי הראשון שטעם מנחת זרועם של אוהדי בית”ר, אך לא האחרון. טורק הלך, השנאה נשארה – והיא כיום מתנקזת אל עבר שני השחקנים המוסלמים מקבוצת טרק גרוזני מצ’צ’ניה, זאור סדאייב וג’יבריל קדאייב, שהובאו לקבוצה בידי הבעלים, ארקדי גיידמאק, והמנהל, איציק קורנפיין, על אפם וחמתם של חלק מאוהדי הקבוצה. הליבה הקשה של אותם אוהדים הוא ארגון “לה פאמיליה” (“המשפחה”) ששואף לכך שבית”ר תהיה “נקייה ממוסלמים” ונותן לכך ביטוי קולני ומכוער במיוחד. “יש לי הערכה לגיידמאק ולקורנפיין שרוצים לשבור את מחסום הגזענות הזה”, אומר טורק. “נכון, הם בעלי הבית של בית”ר ירושלים וקשה לי לדבר טובה במישהו שקשור בקבוצה הזאת, אך אני לא יכול שלא לכבד אותם על מלחמתם באוהדים”.
