איפה מסורטט קו הגבול שבו מסתיים הכאוס ומתחיל החוק? מהו המרחק בין הפרא למבוית? בעבורי, שִשה פסוקים הם קו השבר. מפגש הלוחות הטקטונים של הנפש. סיפור המקושש. רגע של ניסיון אכזרי ואולי גם הכרחי, לסמן את הנקודה בזמן שבה חול הופך לקודש. “וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר: כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ” (לב-לד).
אז תפסנו את האחד שלא שמר על כללי ה”שבת”. אבל מהי שבת בתוך מרחב מדברי? איך אפשר לתפוס זמן אחר? להתעלות מעל צורכי השעה? “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה” (לה-לו).
זהו! ככה! הרגע הזה – הבלתי נתפס – שבו העדה רוגמת את האיש. ממיתה אותו כדי לסמן את קו הגבול. ההוצאה להורג של החול, הרגע הזה ממוטט אותי פעם אחר פעם. כאילו מישהו מחזיק בעבורי אלומת אור על קו דקיק המפריד בין העולמות.
ואני חושבת לעצמי על אחיי ה”חילונים” הקהילה המדומיינת (מאוד) שלי – “וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר” הלוא גם היום אנחנו עדיין שם, במדבר. בתודעת חוסר תרבות. חוסר גבולות. חוסר הבנה. אנחנו במתחם געש, בצומת ביל”ו, במרכז ביג… מקוששים קניות. משועבדים לחול. מעמידים פנים שצרכנות היא פנאי. מדרגה של קדושה. אני המקוששת אחר שותפות. בשדות זרים, בשדות לא לי. מקוששת מתוך רעב קדמון, מתוך הכרח. בלי התרסה. לא “כנגד” אלא בעדי. בעדנו. בעד הקדושה המחולנת.
אני מקוששת אחר שותפות ושותפים למסע. לתודעה. לפחד ולאומץ. אני בודדה.
ועוד דבר. בלימודיי בחוג לספרות קראתי את סיפורו של דוד פרישמן “המקושש”. כשאני מלמדת את הסיפור הרוטט הזה אני נזכרת בשרירות הלב במציאות השבתית שלנו היום. אסור לנו להסכים לזה. חובתנו להציע חלופה לזמן הקדוש, קדוש, קדוש שלנו. המדבר הוא לא תירוץ.
ניתן למצוא את סיפורו של דוד פרישמן “המקושש” באתר של פרויקט בן יהודה בלינק המצורף.
