Uncategorized

מתנשקים ובוכים

בכיינים גדולים אבותינו. משגעים זה את זה ויוצרים שנאת עולם שעוברת מדור לדור, אבל זה מה שהם עושים בכל פעם שהם נפגשים

בכל פעם שאני חוזרת למפגש שבין יעקב לעשיו מתחשק לי לדלג עליו. לא נעים לי לראות איך אבי האומה שב ונחשף בהתלבטות בין התשוקה להיות אהוב ומקובל ובין הנטייה לתכנן בערמה את צעדיו לנוכח האפשרויות השונות העומדות בפניו.

לבי-לבי לעשיו. לא במקרה אביו יצחק  עדין הרגש, החלש, המסתגר באוהל ומגשש באפלה אהב אותו כל-כך. איש האדמה הגדול והחזק הזה, שזרועותיו שעירות וצעדיו גדולים, לא היה אולי העיפרון הכי מחודד בקלמר, אבל היה לו לב רחב.

כדיפלומט מיומן וחלקלק שולח יעקב שליחי רצון טוב אל עשיו, להוריד קצת את המתח לקראת הפגישה. בד בבד הוא מתכונן היטב לאפשרות שאחיו הפגוע יבקש נקמה. תארו לעצמכם את הסצנה המרהיבה והמפחידה: ארבע מאות איש צועדים ביחד ובראשם הצייד המעולה, רב הרכוש והשררה. אבינו התחמן חוצה מיד את הקבוצה שלו לפי הסדר שמגלה את מערומי נפשו: בשורה הראשונה השפחות וילדיהן, אחריהם לאה וילדיה, ורק בסוף-בסוף, הכי מוגנים, רחל ויוספל’ה, הבן המועדף, המפונק. אם תתחיל פה קטטה אלימה, ישלמו בגופן החלשות ביותר, שממילא לא בדיוק מהמשפחה.

שקט מקפיא עומד בין שני המחנות. רוח יבשה מטיחה גרגרי חול בעיני הילדים הנצמדים לרגלי אמהותיהם בבהלה. יעקב מצמצם את מבטו, מאגרף את כפות ידיו. ואז לפתע – אחיו הבכור מזנק אליו. ניכר בעשיו שהוא נסער. יעקב מגשש מתחת לגלימתו ומחפש את החרב הקצרה שהחביא כשיצא לדרך. עשיו מתקרב. רחל מחווירה ורגליה רועדות מחולשה. לאה מתכוננת לצעוד קדימה ולגונן על בעלה.

אבל אז גוחן עשיו אל אחיו הצעיר, מחבק אותו בחום, נופל על צווארו, מנשק אותו בכל כוחו, ופורץ בבכי. יעקב מהסס. לרגע הוא בוחן את פני אחיו בפקפוק, אחר כך הוא מביט לצדדים במבוכה, ולבסוף, כמתנצל, הוא מרשה לעצמו להזיל דמעות.

מכאן ואילך מתחיל, ברוח קצת אחרת (אם כי לא משוללת חשד), המשא ומתן שיקבע את עתיד יחסיהם. מבלי לרמוז שום רמז פוליטי עכשווי, כדאי לשים לב שיעקב מציע להחזיר את הבכורה הגנובה, וכשעשיו נעתר, פחות או יותר, נוצר מצב משפטי מעניין שהופך את יעקב למי שוויתר על דבר שבעצם לא היה שלו מלכתחילה. גאון אבינו. בחיי.

הפרשנים חלוקים ביניהם על רמת כנותו של עשיו. מפני ש”בידוע שעשו שונא ליעקב” (סליחה? אבינו הרוויח את השנאה הזאת ממש ביושר) ומפני שעשיו חייב למלא היטב את תפקידו בתור אויבנו העתידי. אבל מה עם כנותו של יעקב?

נו באמת. כנות היא לא בדיוק התכונה של החנון התחמן הזה. לא ביחסיו עם עשיו מילדות, לא בתרגיל שעשה לאביו (כשהוא רק מרוויח ואילו אמו היא שלקחה עליה את כל הסיכון), לא בעסקה המפוקפקת שעשה עם לבן הארמי (לזכותו ייאמר שבמקרה הזה הוא הצליח להשתמש בגנים המשובחים שירש ממשפחת אמו, נגד אותה משפחה עצמה) ולא ביחסיו עם בניו, שלא לדבר על בתו האומללה.

טוב, אנחנו כבר יודעים מי הוא אבי האומה, וכבר השלמנו עם העובדה שאישיותו המרתקת, על כל פגמיה, היא הבסיס המובהק ליחסינו המסובכים עם העולם. איזה מזל שגדלנו על יצירה ביקורתית וחושפנית כזאת, שבניגוד לפרשניה השמרניים הקיצוניים בשנים האחרונות שונאת העמדת פנים והתחסדות. אבל מבין כל המרכיבים התופרים את הסיפור הזה, המעניין ביותר בעיניי הוא עניין הנשיקה.

“וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צווארהו וישקהו ויבכו”. עניין שחוזר על עצמו שוב ושוב. גם כשיעקב פגש את רחל ליד הבאר מיד התנפל עליה בנשיקות ובכה (מבדידות וגעגועים למשפחתו ורחמנות על עצמו וגם, כן, כמובן, התאהבות ממבט ראשון), ופעם אחרת כשיוסף גמר להתעלל באחיו כנקמה על מה שעוללו לו קודם, ואז נפל על צווארם, ונישק אותם ובכה. וכאן – עשיו מחבק, ומנשק, ונופל על הצוואר, ולמרות כל ההסתייגויות – יעקב מצטרף אליו ובוכה.

בכיינים גדולים אבותינו. משגעים זה את זה ויוצרים שנאת עולם שעוברת מדור לדור, אבל בכל פעם שהם נפגשים, הם מתנשקים ובוכים. איפה הם ואיפה ההתנהגות האירופית המנומסת שאנחנו כל כך מעריצים. בעיניי דווקא נחמד שהמשפחה הזאת – הרעשנית, והדרמטית, והמסובכת, וכן, האנושית. אנושית מאוד, היא מה שקיבלנו בירושה.

אבירמה גולן היא סופרת ועיתונאית ומנהלת המרכז לעירוניות ותרבות ים-תיכונית בבת-ים

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*