Uncategorized, תרבות ואמנות

סוף שבוע של אנשים נורמלים

 

אתה עוצר רגע את נשימתך וצולל אל מי האפסיים של התנועה המבעבעת. “אני חוזר הביתה,אני חוזר אליך…” מזדמזם לו לחן עליז כזה או אחר בתוך ראשך. מצב הרוח שלך משקף את הציפיות שיש לך מסוף השבוע, שהתחיל מבחינתך ברגע שהתנעת את הרכב. ככל שאתה זוכר, בנצי וחנה, סיגי ודוד, מוזמנים אליכם לארוחת השבת ואתה עוד צריך להכין חומוס וסלט “ישראלי” קטן. איכשהו זה נופל תמיד עליך, (וזה בכלל לא קשור כמובן למחמאות שאתה מקבל ש”זה מה זה טעים”!). כמובן שאתה גם צריך לאסוף את הילדה מהקארטה ולעצור במכלת לקנות חלה ולפני הכל, אתה עוד צריך לתדלק  כי אתה כבר נוסע יומיים על הריח של הדלק.

סוף סוף אתה בבית. השעה כמעט שבע והאישה רוטנת. “איפה אתה מסתובב? אתה לא יודע שבנצי וחנה מגיעים לארוחת ערב?” אתה רוצה לשמור את מעט האנרגיה שעוד יש לך למטרות יותר חשובות מאשר מריבה עם האישה בתחילת הוויקאנד, אז אתה שותק ומתחיל לפרק כמה ראשי שום בשביל החומוס. בשמונה בערב פחות או יותר, מגיעים בנצי וחנה ואתם מתיישבים אל השולחן לארוחת השבת. קודם כל עושים “קידוש”, כמו שצריך. לא משנה שהשבת הרשמית כבר התחילה מזמן,  אתה אוהב לצבוע את אפרורית החולין בקצת צבעי “יידישקייט”. “בשביל” כפי שאתה נוהג להאמין, “שיהיו לילדים זיכרונות מבית אבא”.

שבעים ומלאים, אתם מתיישבים על הספה בחדר האורחים ומפליגים בשיחה אל תוך הלילה. מנתחים את מה שהיה, מנבאים את מה שיהיה, שוחטים את הלייקרס ואוהבים לשנוא את קובי בראיינט, מרכלים על סיגי ודודי שצלצלו ברגע האחרון להודיע שהילד לא מרגיש טוב אז הם לא יגיעו. בקיצור, כולכם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

קצת אחרי חצות, אתה נופל סוף סוף למיטה. אפוס כוחות ונטול אנרגיה. כל מה שאתה רוצה עכשיו זה לישון. “מחר בבקר” אתה ספק אומר, ספק מבטיח לעצמך, תסתער עליה בכל עצמת אהבתך והיא תחזיר לך, מידה כנגד מידה…

שבת. שבע בבקר. אתה מתעורר לקול המים הקולחים במקלחת. דקה אחרי, יוצאת משם האישה זוהרת ומבושמת. שערה הרטוב אסוף במגבת ומגבת נוספת כרוכה לה במהודק סביב גופה שעורו הוורדרד מפיץ ניחוח שלא מין העולם הזה. “קום כבר עצלן”, היא יורה בטון מצווה, “יש לנו המון מה לעשות”. על ארוחת בקר אמיתית אין על מה לדבר. כוס קפה נמס, אולי פרוסת עוגה מאתמול בערב או חצי בייגל עם קרים צ’יז ואתה כבר יושב במכונית. אתה נזכר במרירות בבדיחה ישנה:

“יום ששי” היה אבא שלך אומר “זה יום סק”ס: ספונג’ה, קניות וסידורים. “מה אתה מחייך”? שואלת האישה. אתה מנופף בידך בתנועת ביטול ומפטיר חלושות, “לא, שום דבר, נזכרתי במשהו”.. ומשהו במבטה מזכיר לך ימים רחוקים שבהם הייתם מתעוררים בעשר ולא יוצאים מהמיטה לפני שתיים… גל של מתיקות מציף אותך ולבך פתאום הומה לה. מבלי משים אתה לוחץ על הדוושה, המכונית נענית לך ברצון ובשקיקה, עד שהיא מזדעקת “היי, השתגעת? אתה רוצה להרוג את הילדים”?

בארבע אחר הצהריים, אתם חוזרים סוף סוף מהדרכים. תא המטען עמוס לעייפה. לוקח לך קרוב לחצי שעה לפרוק את המטען ולעזור לה להניח את הכול במקום. “הילדים רעבים”, היא אומרת. “אין לי כוח לעמוד עכשיו במטבח”. הילדים רוצים מקדונלדס.

עד שחוזרים הביתה זה כבר כמעט שבע.. “תמהר” היא אומרת, קבענו שנאסוף את בנצי  וחנה בשמונה. ריקי וראובן חוגגים היום שמונה עשרה שנות נישואין”. אין מה לדבר. המסיבה הייתה על הכיפק. אכלת קצת, שתית קצת, רקדת סלואו עם האישה, מנסה לשחזר את ההתרגשות של פעם. מה לעשות, זה נחמד אבל כבר לא אותו הדבר… כן כמובן, התעדכנת ברכילות האחרונה על אותם זוגות שנעדרו, או שעזבו מוקדם, פיתחת דיון מעמיק וידעני על מחירי הנדל”ן. ניתחת במומחיות מרשימה את מצבה העגום של הלייקרס ונהנית לשנוא את קובי ברייאנט. בשתיים ושלשים לפנות בקר, אתה מדומם את המנוע על הדרייב-ווי. היא נרדמה כבר בדרך. אתה החזקת איכשהו מעמד והיית די בסדר אבל ברגע שהנחת את ראשך על הכר, הבנת שהלילה שום דבר כבר לא יקרה. “אין דבר – בבוקר…” אתה מעודד את עצמך, עייף אבל אופטימי ואז עולה קולה מתוך החשיכה, רענן ונמרץ באופן מפתיע, “מחר אני רוצה שנסדר את הגרג'”. אתה עוד מצליח להמהם משהו לא ברור לפני שאתה שוקע סופית. יום ראשון. שבע וחצי בבקר. העיניים מסרבות להיפקח והאוזניים מסרבות לשמוע את רון הקילוח של מי המקלחת. עוד מעט קט והיא יוצאת משם עם הריחות והמגבות והמראה הזה שמעלה אצלך את הדופק.

“עכשיו או לעולם לא” אתה אומר לעצמך. עיניך נוצצות אליה באור יקרות, אבל לה יש רעיונות משלה. “אמרנו שמסדרים היום את הגרג'” היא אומרת במתיקות. “מה יש לך עם הגרג’?” אתה מנסה להתחכם, “בואי נעשה קצת סדר כאן” ואתה מצביע על המקום הפנוי שלידך, “אנחנו לא ממהרים לשום מקום, בואי ניקח לנו את הזמן”… “אבל החלטנו לסדר היום את הגרג'”, היא נעולה על המטרה ובקולה ובעיניה אותו ניצוץ מסוכן של טרם מריבה, “או. קי., או. קי., אתה אומר בטון מרגיע, “נסדר את הגרג'”. היא זורקת איליך מבט מתחנחן ואומרת בקול הרך והמתרצה ההוא, “בערב נלך לישון מוקדם וניקח לנו את הזמן, אני מבטיחה”.

בשלוש וחצי הגרג’ נקי ומסודר. לזכותה יש לומר שהיא עבדה אתך, כתף אל כתף, ללא לאות וללא טרוניות. עד כדי כך חרוצה ונמרצת, שלא היה נעים לך לחפף, להתלונן על עייפות ולבקש הפסקה. “מאיפה יש לה את כל האנרגיה הזאת?” אתה מהרהר בינך לבין עצמך בתהייה בלתי נגמרת ואתה גם עונה לעצמך, “טוב, היא צעירה ממני בשלוש שנים”. כמו גבר אתה חורק שניים ומגיע ביחד אתה לקו הגמר. עכשיו הגרג’ מבריק ומסודר ואתה גמור.

“אולי נאכל משהו בחוץ?” היא אומרת “אין לי כוח לעמוד על הרגליים”. אתם לוקחים את הילדים ונוסעים לאכול. בדרך חזרה הביתה מצלצל הסלולר שלה. נאווה על הקו, מזמינה לקפה. משהו בסביבות שמונה. האמת היא שאין לך ממש חשק, היית רוצה לראות את המשחק של הלייקרס בטלוויזיה ואחר כך להיכנס אתה למיטה מוקדם ולהגיע סוף סוף אל הארץ המובטחת, (לא, לא שכחת).

האישה החכמה שלך, שמכירה אותך כל כך טוב, מניחה יד רכה ומנחמת על זרועך האוחזת בהגה ואומרת “רק לשעה, נחזור מוקדם”. אתה יודע ש”מוקדם”, זה לא לפני עשר וחצי אבל עשר וחצי זה טוב, זה עדיין בסדר גמור והאופטימיות שבה ומרימה לך את סיבובי המנוע, לרגע קטן של חסד.

כבר חצות. האישה כמו תמיד, כבר נרדמה בדרך הביתה. אתה כבר יודע ש”הלך” סוף השבוע. גם אתה לא מרגיש בדיוק רענן, להפך, סוף השבוע העמוס נותן בך את אותותיו. אתה מתאמץ קשות שלא להירדם ליד ההגה. עד שאתה מסיים לצחצח את שיניך היא כבר ישנה. “לילה טוב” אתה לוחש אל תוך החשיכה, עם שרידי תקווה שאולי אולי יקרה איזה נס והיא תפקח את עיניה והן ינצנצו איליך באור יקרות. זה לא קורה. גם אם שמעה את ברכת ה”לילה טוב שלך”, כבר לא הייתה מסוגלת אפילו לענות.

בדרך לעבודה, בבקר יום שני, אתה מרגיש את מלוא כבדו של הוויק-אנד” מונח לעייפה על כתפיך. משקל העפעפיים העליונות מאיים להתרסק על התחתונות בכל שנייה. אתה מפהק ללא הפסקה ומהרהר בייאוש על סוף השבוע הקרוב, “עוד חמשה ימים יא-מנייק”.



לעמוד ספרות

 

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*