דיעות

עוד על ההטרדה המינית   אלידע

אני לא יודע לומר אם לשמחתי או לצערי הנושא שבו כבר עסקתי, לא יורד מהפרק. אבל עצומה שעליה חתמו נשים ידועניות בצרפת, שמבקשות להחזיר לגברים את הזכות להיות זכרים, הציתה אצלי את הצורך לחזור ולעסוק בנושא. האמת היא שהנושא הזה ממשיך כל הזמן להעסיק את מחשבותי. להודות על האמת גם ניסיתי לשחזר לעצמי את ההיסטוריה האישית שלי, בניסיון לאתר האם ניתן להגדיר מגעים שהיו לי עם בנות המין היפה בשלבים שונים של חיי כ”הטרדה מינית”. בדקתי את עצמי שוב ושוב על פי קני המידה העכשוויים והגעתי למסקנה שכנראה הייתי ביישן מדי, או הכבוד שרחשתי לזולתי, מכל מין שלא יהיה, כחלק ממבנה האישיות שאתה נולדתי כנראה, הנחה אותי לנהוג עם כל אדם לדעתי – כשווה אלי.

כנער מתבגר עשיתי כמעט כל מה שיכולתי כדי להגיע למגע פיזי עם נערה. לקחתי אותן לקולנע, טיילתי אתן, (אם אלה שהיו מוכנות), בגנים ציבוריים (רצוי חשוכים עד כמה שאפשר), ניסיתי לבחון את הסיכוי שהן תרשנה לי לקחת את ידן, (האם זה היה נחשב היום להטרדה מינית?). הבנות שנתנו לי יד, חוו ניסיון שלי להניח את ידי על מתניהן, או כתפן. חלק מהן נענו לי והשיבו לי בחיבוק המתניים שלי, וחלק נותרו קרות ונוקשות, כרמז ברור לעובדה שנסיון ההתקרבות שלי אינו לרוחן, והיום אני תוהה עם עצמי: האם הייתי בעיניהן “מטרידן מיני”?

כל שלב נוסף בדרך ל”יעד” הסופי, זכה לדרגות שונות של הסכמה ושתוף פעולה מצד הנערה שאתי. חלק מאלה שאתן הגעתי “רחוק”, הפכו להיות חברות שלי לתקופה שבין שלשה שבועות לחצי שנה, שבהן היינו “זוג” וכל נושא ה”הטרדה המינית”, לא היה אקטואלי יותר בניתוח לאחור בזמן. עם האחרות זה נגמר בערב חד פעמי מהנה, או במפח נפש שאחריו לא היה כל המשך להכרות.

מה עם כל אלה שדחו את נסיונותי להתקרב אליהן? האם הן זוכרות אותי היום ומקטלגות אותי כ”מטרידן מיני”? אני מחזיק עד היום במכתב מאחת מהן, שכתבה לי בשלב מאוחר יותר בחיים שהיא דווקא זוכרת אותי לטובה והיא מעריכה את העובדה שלא כעסתי עליה כשדחתה את נסיונותי, ולא ניסיתי לכפות את עצמי עליה בכוח, כפי שניסה לעשות החבר הקודם שלה. אתם מבינים? נערה בת 16 באמצע שנות הששים, מופתעת מעצם העובדה שלא הייתי יותר אגרסיבי בנסיון להטריד אותה מינית, כי זה לא היה מה שהיא הייתה רגילה לו.

חשבון הנפש האישי שלי לא נגמר כאן. כבר שבועות שאני מנסה להיות כנה עם עצמי ולנתח את התנהגותי כנער, עלם ורווק צעיר, ואחרי הרבה מחשבות וניתוחים, הגעתי למסקנה שהייתי (ועודני), זכר נורמלי לחלוטין, שהטבע בנה אותו באופן שיבטיח את ההמשכיות של המין האנושי. הדחף המיני לא נוצר אלא לשם קיומה של התכלית הזאת. זה שאנחנו גם נהנים מהעניין, זה רק טריק של הטבע, במטרה להבטיח את מימושה של המטרה הסופית – מפגש של ביצית עם זרע.

בחנתי את עצמי מזווית נוספת, וכאן התחילה התמונה להתבהר קמעה: האם כאדם בוגר, נשוי ואב לילדים, בעל תפקיד נחשב שחלק מהכפופים לו הן נשים, עלה בדעתי אי פעם לרמוז למישהי מהן שהעניין שלי בהן חורג מיחסי בוס ועובדת? תמיד הייתי אדם ידידותי ומאיר פנים. תמיד נהגתי להכיר את כל הכפופים לי בשמם ולברך כל אחד מהם אישית בבקר טוב כל בוקר. לפעמים הייתי עוצר לשוחח עם מישהו או מישהי ונכנס אתו\אתה לשיחה שהייתה בה נימה אישית. לעתים החמאתי לאשה על תסרוקתה החדשה, או על הצורה בה היא מתלבשת או נראית. מבחינתי זאת הייתה צורה של הכרה בקיומה. כולנו הרי מצפים, אם במודע אם שלא במודע, להכרת הסביבה בקיומנו. אחת הדרכים שלי לגרום לכפופים לי להרגיש טוב עם עצמם במקום העבודה שלהם הייתה לבטל את האנונימיות שלהם ולאפשר להם להרגיש שהם חשובים לי. על פי תפיסתי וטבעי, אחת הדרכים להשיג את המטרה הזאת הייתה להראות להם שאני רואה אותם\אותן, ושהם לא רק בורג קטן במכונה. האם יכול להיות שעל פי אמות המידה העכשוויות, חלק מהנשים האלה היו רואות בי “מטרידן מיני”, והיו מתלוננות עלי בהנהלה?

אז איפה נגמרת האינטרקאקציה הזכרית – נקבית ומתחילה ה”הטרדה המינית”? האם לברך חברה לעבודה בברכת בוקר טוב מלווה בחיוך חושף שיניים אמורה להדליק מנורה אדומה אצל אותה חברה? האם יתכן שעל פי הכללים הכתובים והלא כתובים, נשים היום מותנות לחשוב ולהאמין שכל פנייה אליהן מצד זכר כלשהו, מהווה “הטרדה מינית”?

האם נסיון התקרבות מגושם למישהו\מישהי מהמין השני הינו “הטרדה מינית”? ברור שכמעט בכל נסיונות ההתקרבות האלה, שחלק מהם נגמר ברומן, בסיפור אהבה ואפילו נישואין, נושאים בחובם גרעין מיני. אי אפשר להתעלם מהיסוד המיני שבחיינו, אותו יסוד שהוא הבסיס לקיום המין האנושי כמו של כל המינים החיים על פני האדמה, (אולי חוץ מאותם מינים פרימיטיביים כמו חיידקים, וירוסים ואמבות למשל, שמתרבים על ידי התחלקות).

האם ניסיון לגעת בידה של בחורה, דומה לניסיון לאנוס אותה וצריך בגללו לפטר עובד? האם ניסיון כושל לנשק את בן המין השני מתוך מחשבה מוטעית שהוא אולי מעוניין בכך, שווה לנסיון כוחני ולא מוזמן או רצוי לחדור אל מתחת לבגדי נשוא\ת התשוקה? האם הענות של מושא התשוקה, ואפילו חלקית, מצדיקה תלונה בעקבות “מחשבה שניה”? מהי מידת העונש הראויה, ומיהו זה שצריך להענש במקרה שכזה. האם האחריות של המאשים\ה לא שווה לאחריות המואשם\ת?

החוק מכיר בכל מיני דרגות של רצח. יש רצח ממדרגה ראשונה ויש ממדרגה שנייה ושלישית. יש הריגה ויש הריגה בשוגג, ועוד כל מיני תת הגדרות שבאות להכיר בעובדה שלא כל רצח דומה למשנהו. כל אחת מדרגות הרצח האלה מקבל התייחסות אחרת בעת הגשת כתב האישום, ובהתאם גם משתנים העונשים שנקבעו בחוק. פסקי הדין כנגד המורשעים אינם זהים והשופטים לוקחים בחשבון נסיבות מקילות, עדי אופי שמעידים על הנאשם והמלצות של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. אינני מבין, ואינני יכול לקבל את העובדה ש”ההטרדה המינית” נתפסת בצבעים של שחור ולבן, בלי להביא בחשבון שום נסיבות מקילות. המציאות הזאת מעניקה לצד המתלונן, ברוב המקרים – נשים, כח בלתי מוגבל ויכולת להרוס חיים של בני אדם חיוביים ותורמים לחברה. אינני מוציא מכלל אפשרות שיש נשים לא מעטות שיודעות לנצל את הכח הזה כדי לזכות בפרסום, ולעתים גם בכספים או בעמדת כח שלא היו זוכות לה אלמלא התלוננו.

אינני טוען שזהו המצב בכל המקרים. אני מאמין שיש לא מעט מקרים שבהם חרגו המטרידים מגבולות החיזור הלגיטימי אל אבדן עשתונות בלתי נשלט (בדרגות שונות). זה קרה מאז וזה יקרה תמיד, ללא שום קשר לתוצאות האפשריות, ובמקרים האלה יש להאשים את התקפן\ית בכל חומרת הדין. כל מה שאני רוצה לומר זה שצריך לקחת את הנושא בפרופורציה הנכונה ולא להפוך אותו לעונת הציד על יצר הקיום האנושי – התכונה האנושית הבסיסית ביותר, שבה שום תוצאה חוץ מהפגר שותת הדם של הקרבן, לא באה בחשבון.

 

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*