דיעות

עיקרן תחילה מאת ג’קי לוי

איך זה שירו על החרמון וחשפו מנהרה חדשה בצפון, ובכל זאת מה שהכי מדברים עליו הוא תחקיר בתי המלון?

בניסיון לסכם ולנתח את אירועי השבועיים האחרונים, מצאתי את עצמי מול הנתונים הבאים: מערכת הבחירות מעלה הילוך. כולם כבר מבינים שיהיו כתבי אישום, ושליטי איראן מדברים בגלוי על מחיקת ישראל. חוץ מזה, היה לנו גם ירי טילים לעבר אתר החרמון. רמטכ”ל חדש נכנס לתפקיד, ודווקא הרמטכ”לים הקודמים גונבים את ההצגה – אחד בדרך לטיול תרמילאים, שני מתחיל סוף סוף לדבר, ועוד אחד, שהיה גם ראש ממשלה, מוכר קנאביס לכל העולם. ואם זה לא מספיק, בדיוק כשצה”ל מסיים לחשוף את המנהרות בגבול הצפון, נחשפה מנהרה ביזנטית מדהימה ולא פחות מושקעת מתחת לגן משחקים בירושלים.

ולמרות שהכל מסתכם לכדי בומבה של מידע בלתי טריוויאלי בעליל, נדהמתי לגלות שמכל הכותרות מה שהכי נגע בציבור – עצבן, הפעיל וטרד מנוחה – היה דווקא התחקיר על שערוריית החלפת הסדינים בבתי מלון בישראל.

תשמעו, באמת שניסיתי לפתח שיחות על נושאים אחרים. פניתי לאנשים שונים ומגוונים והשתדלתי להתגרות בהם. נאדה! אף אחד לא רוצה לדבר על פוליטיקה.

שיחה שנפתחה במילה “כחלון” היא שיחה שלא תתקיים. הקנאביס של ברק מחלץ מהאנשים את הבדיחות המשומשות ביותר, והאיראנים פשוט משעממים. אבל הסדינים? המגבות? בתי המלון? שם כולנו דעתנים ואכפתיים להפליא.

כמעט כולם, אגב, מצהירים שהם לא הופתעו. יש כאן נקודה מביכה: חברים, שאך לא מזמן נשבעו בכל היקר להם שבמצב הכלכלי הנוכחי הם שכחו מה זאת חופשה – פוצחים פתאום בסקירה השוואתית מלומדת בין עשרה בתי מלון שונים. יורדים לרזולוציות מז”פיות של רחרוחי מגבות ומשמושי מצעים ומסיימים במסקנות עגומות. כן! מה השאלה? בכולם הם ביקרו השנה, כך שהם זוכרים טוב־טוב.

מה שמעניין בכל זה (חוץ מהעובדה שחברים שכבר שקלת לשבור תוכנית חיסכון כדי לתמוך בהם, נחשפו כצרכנים כבדים של נופשונים) הוא העובדה שחוכמת ההמונים עובדת. רוב הציבור לא מוכן שיהנדסו את סדר היום שלו.

מפלגות מעסיקות סוללות של ייעוץ אסטרטגי ומשלמות הון (מכספנו, כן?!) כדי לחלוש על התודעה ולעצב את הסמול־טוק הישראלי. אבל האנשים לא פראיירים. כולנו מזהים את המניפולציה ומתעקשים לדבר על משהו אחר. שולי וזניח ככל שיהיה.

ובקיצור, דווקא בימים שבהם כולם מספידים את הפרטיות, כדאי לשים לב שבני האדם לא מוותרים כל כך בקלות, ורבים מאיתנו עדיין מעדיפים להיות ריבוניים ועצמאיים מאשר להיות מעודכנים ולזרום.

מה שהזכיר לי דבר אחר שקראתי השבוע.

* * *

לפני כמה ימים דווח כאן ב”ישראל היום” על משאל מוזיקלי שנערך בקרב חיילים. בסקר השתתפו חיילים מכל היחידות ומכל הרקעים, שדירגו 20 יוצרים ויצירות ישראליים שהכי בא להם לשמוע.

כבר מזמן ידוע שהעדפות מוזיקליות של חיילים הן תמונת מצב אמינה. ומה שמעניין בתוצאות הוא לא שעומר אדם מוביל במקום הראשון, וגם לא שסטטיק ובן־אל תבורי נמצאים בחוץ, אלא שבתוך ה־20 יש מקום לאריק איינשטיין וללהקת כוורת.

האמת, התרגשתי. כל שני וחמישי אני קורא עוד מאמר שטוען שהצעירים של היום חיים רק את הרגע. העולם שלהם לא מסוגל להכיל יותר ממה שהם העלו לאינסטוש ב־24 השעות האחרונות, ופתאום מתברר שלא רק שהם חיים ונושמים את המוזיקה של ההורים שלהם, אלא גם שיש להם טעם משלהם.

מבין השירים של כוורת, החיילים הכי אוהבים את “היא כל כך יפה”. וזאת בחירה מפתיעה, כי אין ועדת פלייליסט שהיתה מצביעה דווקא על השיר הזה בתור המייצג של כוורת. אני עצמי הייתי מהמר על “המגפיים של ברוך” או על “יו־יה”, אבל מאוד שימחה אותי בחירת קולות החיילים. בעיקר כי התברר שהם לא נותנים לאף אחד לערבב אותם.

* * *​

לא מזמן ביקרנו בקיבוץ יטבתה. העוכרת הוזמנה להרצות, ואני – מה יכול להיות טוב מזה? – הגעתי על תקן אשת המרצה. הנסיעה ארוכה, וילדים קטנים הם אלופי העולם בלהבהיר לך שהנסיעה לא נעימה להם. כך שאם בסופו של דבר יש לי רק דברים טובים לומר על הביקור הקצר, כנראה היו לנו כמה חוויות משמעותיות שם.

א’ – יטבתה הוא קיבוץ אמיתי. הם לא עברו הפרטה. חדר האוכל מגיש שלוש ארוחות ביום, והוא מלא גם בשבת וגם בימי החול. בסעודת ערב שבת (או שישי בערב, איך שתרצו) אין קינוח. הקפה והעוגה מחכים לחבר במועדון (“ברוכים הבאים לבית הכנסת שלנו!”), וכולם, ממש כולם – צעירים וזקנים, רפתנים ותרבותניקים – מגיעים לשם כדי להיפגש, להתווכח, לצחוק או לשמוע הרצאה.

באופן אישי, עד יומי האחרון אשאר קצת קיבוצניק, וכל מי שאי פעם השתתף בניסוי החברתי המדהים הזה יודע שקיבוץ לא יכול לחיות אך ורק על שותפות כלכלית, על מוסר עבודה או על תקנון. בלי חיי קהילה, ובלי חיבה אמיתית בין החברים, זה פשוט לא הולך.

והנה בכביש הערבה עומד קיבוץ שיש בו יותר מ־700 חברים, ולמרות שהם רואים זה את זה כמה פעמים ביום, כמעט כל מפגש אקראי על השביל כולל ירידה מהאופניים, שיחה קולנית וחיוך.

ב’ – מי שמחליט להקים מחלבה במקום חם כל כך, חייב להיות גאון או מטורף. הוא בטח לא פוחד מעבודה קשה. יטבתה הוא קיבוץ עשיר ולא כי הוא יושב על אוצר טבע. ממש לא. הוא לא הוקם על ידי חלוצים מאירופה או חקלאים שורשיים, אלא על ידי צעירים ישראלים ממרכז הארץ. היום הם מגדלים שם נכדים ונינים. ופרות, שהסבתא רבתא שלהן עוד היתה הולנדית, אבל הן לא יכולות בלי תנאי שרב.

כדרך מארחים, לקחו אותנו לראות את נפלאות הקיבוץ וסיפרו בגאווה מסיפורי המקום. במיוחד תפסה אותנו אנקדוטה אחת: בכל שנה אחרי שהנהלת החשבונות מסיימת לסכם, מתברר שיש איזושהי יתרה ואסיפת החברים מתכנסת ומחליטה מה לעשות בכסף. כמעט תמיד הם בוחרים לא לחלק אותו כבונוס לחברים, אלא להשקיע בפרויקט משותף. נדמה לי שככה מייצרים הצלחה.

ג’ – היו גם סיפורים אחרים. יטבתה הוא קיבוץ עם עקרונות, לכן היה חשוב להם לבצע בעצמם את תורנויות החליבה. אלא שכדי לזכות בהכשר “מהדרין” הם חייבים להעסיק עובדים זרים מתאילנד ומהודו. לא ידעתי איפה להחביא את עצמי.

ד’ – עוד דבר שראינו ברפת הוא גרסה ענקית של רובוט הניקיון הביתי. רובוט שחור בגודל גלגל אחורי של טרקטור, שמשוטט שם, מסתובב ועושה עבודה של שני רפתנים – כלומר, מקרב־דוחף את המזון אל ראשי הפרות. עברו שבועיים מאז, ואני עדיין מנסה להסביר לעוכרת שאין לנו באמת מה לעשות בבית עם מכשיר כזה.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*