פוליטיקה

עם הפגנות כאלה, מי צריך להסביר את חוק הלאום מאת צבי האוזר?

אל מול המראות והקריאות בהפגנה בת”א, לא ניתן היה לטמון את הראש ברצפת הבטון של הכיכר • זו לא הייתה מחאה בעד שוויון – אלא נגד מדינה יהודית • לצד מיעוט ששולל במודע את קיומה של הציונות, צעד ערב רב של ישראלים מתוסכלים מתוצאות השיטה הדמוקרטית • פרשנות

חוק הלאום גונז לעד את חזונם – חזון דו־לאומיות” // צילום: גדעון מרקוביץ’

חוק הלאום גונז לעד את חזונם – חזון דו־לאומיות” // צילום: גדעון מרקוביץ’

צודקת היתה בקשת ההתחשבות שצצה אתמול בתחילת ההפגנה, שלא להניף דגלי פלשתין. פלשתין זה שם, על ההר. שם אמורה לקום לשיטתם של המפגינים מדינת פלשתין, ללא נוכחות יהודית. לא קולקטיבית ולא פרטנית. כאן, לחוף ימים, זה ישראל. כאן לשיטתם של מארגני ההפגנה צריכה להיות מדינה דו־לאומית, שתחיה בשלום לצידה של מדינת הלאום הפלשתינית, ההיא מההר. המפגינים יכלו להסתפק בהסכמה למחוק את המגן דוד מהדגל. להשאירו דגל לבן ושני פסים. על צבע הפסים עוד אפשר יהיה לדון בעתיד.

לא היה אפשר אתמול (שבת) להטמין את הראש ברצפת הבטון של הכיכר ולא להבין על מה היתה ההפגנה. מארגני ההפגנה, “ועדת המעקב של ערביי ישראל”, קראו לבטל את חוק הלאום. בצדק, מבחינתם.

חוק הלאום הכריע הכרעה היסטורית בניגוד לרצון הרוב המוחלט במזרח התיכון ומיעוט רעשני בישראל, שבמדינת ישראל רק העם היהודי יכול לממש את זכותו להגדרה עצמית. על עתידם של חלקים אחרים של ארץ ישראל מתנהל עדיין משא ומתן, אבל למארגני ההפגנה – ועדת המעקב – יש חזון אחר לישראל הקטנה, זו שבתוך הקו הירוק.

פשיסטים, לעולם לא תצליחו” המפגינים נגד חוק הלאום // צילום: גדעון מרקוביץ’

חוק הלאום גונז לעד את חזונם – חזון דו־לאומיות המבוססת על שוויון זכויות קולקטיבי לאומי. כן, הדרישות פורסמו בפירוט כבר לפני יותר מעשור ב”מסמכי חזון” מפורטים.

בעברית הדרישות לשוויון זכויות לאומיות קשות לעיכול ולכן הן מוצנעות, מזל שגוגל זוכר הכל (שווה להקדיש 15 דקות קריאה). לא ממש נעים להצהיר בפנים של השכן היהודי שלך שאתה לא מכיר בזכותו להגדרה עצמית ולמימושה במדינה משלו. בערבית זה נשמע הרבה יותר טוב. מתכתב כראוי עם האווירה באזור.

חשבתי על היהודים שהצטרפו להפגנה. כמו אלה שחלקו את הטרנד בתל אביב ערב הבחירות להצביע לרשימה המשותפת, גם אתמול הם התחלקו לשתי קבוצות: מיעוט אידיאולוגי ששולל במודע קיומה של מדינה ציונית, גם אם זו תשכון לצידה של פלשתין. ולצידו צועדים בעיניים עצומות לרווחה, שלובי זרוע עם החברים מבל”ד, מהתנועה האסלאמית ומחד”ש, ערב רב של ישראלים מתוסכלים מתוצאות השיטה הדמוקרטית, ובעיקר כועסים עד כדי כך שאי אפשר לבלבל אותם עם העובדות.

חברי מפלגת מרצ מוסי רז וח”כ מיכל רוזין בהפגנה // צילום: גדעון מרקוביץ’

הפוסט־ציונות הרדיקלית מעולם לא חשה חיבוק חמים יותר מזה שזכתה לו מאותה קבוצה שהחליטה לעשות סלקציה באידיאות של מארגני ההפגנה ולבחור רק את הקומץ המתאים לה. בינה מלאכותית לא היתה עושה עבודת עיבוד נתונים כירורגית יותר.

ברוסיה היו מכנים אותם בביטוי המעליב “אידיוטים שימושיים” – אותה קבוצה שמאמינה בכל מאודה בעקרון העל של השוויון, אבל לא היתה מעלה על דעתה להתחמש בדגל להט”ב ב”הפגנת השוויון” של אתמול. אותם יפי הבלורית והטוהר הדורשים שוויון בנטל אבל ליהודים בלבד, אותם אלה שרוממות מגילת העצמאות בגרונם אבל מרכינים הם ראשם אל מול האחים לנשק החדשים הדורשים את מימוש זכות השיבה, ושאינם מכירים בלגיטימיות – ולו של פסיק אחד – במגילה.

איפוק גדול היה צריך אתמול אל מול האבסורד שזעק לשמי תל אביב המהבילה. איפוק מהול בייאוש קל. מתברר שמסע הפיוס מחויב המציאות שלנו יתחיל ממקום רחוק מאוד.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*