תרבות ואמנות

פעם קראו לנו יעקבאל מאת נדב שרגאי

לסיפור של עם ישראל וצאתו ממצרים, ולדמויות המקראיות של יעקב, יוסף ומשה יש סימוכין היסטוריים – אומר פרופ’ ישראל קנוהל, מגדולי חוקרי המקרא ומחבר הספר “איך נולד התנ”ך” • הוא פועל במחקרו כבלש בקודשי האומה, בסמלים ובמיתוסים המכוננים • ראיון עם הוכחות

תעודות מצריות היו “התיעוד הראשון של עם ישראל מחוץ למקרא”. הציור “חלום יעקב” של וויליאם טרנר, 1830

העבר הרחוק תחום במחסומי הזמן והשכחה, אבל היהודים כה קדומים ועתיקים, עד שהמחקר ההיסטורי הצרוף שתר כל העת אחר הוודאות, מתקשה מאוד למצוא אותה. על פי הסיפור המקראי, פרשת התהוות העם היהודי, ובכלל זה הסיפור המכונן של יציאת מצרים, היא פרשה ניסית נהירה וברורה, אמת היסטורית שאין לערער אחריה; אירועים שלא משל היו, אלא מציאות ממש. אנשים מאמינים, רובם שומרי מצוות, מקבלים אותה בדרך כלל כפי שהיא.

לעומת זאת, המחקר ההיסטורי שמנסה לפענח את אותו הסיפור תוהה לא פעם על הערבוב לכאורה בין סדר המאורעות לרעיונות, ובין הסמלים והמיתוסים לבין העובדות. על פי המחקר, הסיפור המכונן של עם ישראל כלל אינו ברור ואף לוקה בסתירות. יש הטוענים שכלל לא התרחש.

פרופ’ יוסף חיים ירושלמי, אחד מגדולי ההיסטוריונים היהודים בדורנו, שהלך לעולמו לפני כתשע שנים, ציין בספרו “זכור”, כי היומרה לחשוף את האמת ההיסטורית שמאחורי הסיפור המכונן עלולה להיות מסוכנת. ירושלמי העיר שההיסטוריוגרפיה אינה מנסה לשחזר את הזיכרון המכונן, וכי “בחיפושיה אחר הבנת הדברים היא מעלה ומציגה טקסטים, מאורעות ותהליכים שמעולם לא נמנו עם תוכני הקבע של הזיכרון הקיבוצי היהודי. באנרגיה ללא תקדים”, העיר ירושלמי, “היא מעלה בהתמדה עבר שפרטיו הולכים ומתרבים, אך צורותיו והקשריו אינם מוכרים לזיכרון. יתרה מזו – ההיסטוריון אינו ניגש למלאכתו – פשוט כדי למלא פערים בזיכרון. הוא קורא תיגר בהתמדה אף על אותם זיכרונות ששרדו במלואם… בסופו של דבר הוא מבקש לכבוש עבר טוטלי – במקרה זה את העבר היהודי כולו… כל החיטוטים האלה עומדים בניגוד מוחלט לעצם מהותו של הזיכרון הקיבוצי… ולא פעם הופך אותו על פיו” (“זכור”, עם עובד, עמ’ 120).

***

גם חוקר המקרא המלומד פרופ’ ישראל קנוהל “בוחש” בקודשי האומה, בסמלים ובמיתוסים המכוננים, אבל ספרו החדש, “איך נולד התנ”ך, מפגשי שיחה עם שמואל שיר” (הוצאת דביר)  – אינו הופך את הזיכרון היהודי על פיו. בדיוק להפך.

קנוהל, ראש הקתדרה למקרא על שם קויפמן באוניברסיטה העברית בירושלים, מזהה אמנם בקיעים בסיפור המסורתי, אבל הוא מאתר מקורות היסטוריים וממצאים ארכיאולוגיים, בעיקר תעודות מצריות עתיקות, שדווקא מאששות את תיאורי התורה.

קנוהל הוא חוקר מוערך, שרחוק מהגישה המינימליסטית והמסויגת שבה אוחזים חוקרים ששוללים כל יסוד היסטורי ליציאת מצרים. זאת ועוד, קנוהל הוא אדם דתי. אין לו אמנם תשובה לכל שאלה, ובראיון שערכנו עימו השיב לא פעם ב”צריך עיון”, אבל לשיטתו, עם ישראל נולד “מתוך סערה אדירה ומציאות מורכבת” במאות ה־12 וה־13 לפני הספירה, ולסיפור המכונן שלנו, יציאת מצרים, כמו גם לגיבוריו המוקדמים והמאוחרים, החל מיעקב, דרך יוסף ועד למשה – יש גרעין היסטורי שמתיישב בהחלט עם סיפורי התורה.

פרופ’ קנוהל, מי היה יעקב שירד מצרימה? האם יש סימוכין היסטוריים לקיומו מחוץ לספר בראשית?

“אנחנו מכירים את השם יעקבאל (ולא יעקב) כשם שמופיע פעמיים בתוך תעודות מצריות. אין מדובר בשם פרטי, אלא בשם קיבוצי של קבוצה או מקום. השם יעקבאל מופיע בתעודה מצרית שמספרת על מסעותיו של המלך רעמסס השני, שמלך שנים רבות במאה ה־13 לפנה”ס. רעמסס השני הוא לדעת חוקרים רבים פרעה המשעבד של סיפור יציאת מצרים.

“על פי ההבנה והניתוח שלי את אותה תעודה מצרית, יעקבאל ישב בארץ אדום, שבמקרא מתוארת גם כ’שעיר’ (כיום – אזור פטרה). יעקבאל מוזכר בתעודה נוספת, מוקדמת יותר, מהמאה ה־15 לפנה”ס, תקופתו של פרעה אחר – תחותמס השלישי, שכבש את ארץ כנען וייסד את השלטון המצרי שבה, שלטון שנמשך כ־300 שנה”.

ומה אתה לומד מהאזכורים הללו?

“זה התיעוד הראשון של עם ישראל שמופיע מחוץ למקרא. האזכורים הללו הם חלון הצצה אל השחר שטרם זריחת אורו של עם ישראל על במת ההיסטוריה. ומההצצה הזאת אנו למדים שהשם הקודם לישראל היה – יעקבאל, שפירושו: האל – יעקב וישמור ויגן על מי שקרוי בשם זה. חלון ההצצה הזה ממוקד בטריטוריה האדומית; דמיין לעצמך מטוס צילום שיוצא מעקבה, עובר מעל אדום וטס צפונה לאורך פטרה על ים המלח. הוא מצלם את מפת ההתיישבות באדום ומגלה שם, ערב עליית ישראל על הבמה, קבוצה אחת ששמה יעקבאל, שמוקפת (כפי שעולה מאחת התעודות) בכמה קבוצות שעובדות אל בשם קוס, שידוע כאל שאותו עבדו האדומים”.

“תצלום האוויר” הזה, כפי שאתה מכנה אותו, אינו חדש.

“נכון, אבל מה שחדש, או שחידשתי, הוא שהצלחתי לפענח את התצלום העתיק ולהוכיח שהוא צולם בארץ אדום, ולא בסביבת הגולן, כפי שחשבו קודם. מתוך הפענוח התברר שסיפורי ספר בראשית, בניגוד למה שחוקרים רבים סבורים, לא נוצרו בתקופת המלוכה – במאות העשירית עד השישית לפנה”ס, וגם לא בגלות בבל, ואף לא אחר כך, כפי ש’חוקרים מינימליסטים’ מסוימים מבקשים לטעון, אלא עוד קודם לכן. הוא מעניק לנו בבואה של המציאות ערב עלייתו של ישראל על במת ההיסטוריה. בני יעקב המעטים יושבים בארץ אדום כאשר הם מוקפים בבני עשו הרבים.

“אני לא שולל את קיומו של השם יעקב כשם פרטי, אבל הסיפור בספר בראשית על יעקב והאבות האחרים, עוסק יותר בקולקטיב ופחות בדמויות. סיפורי האבות אינם היסטוריה צרופה. הם מספרים לנו באופן סמלי על קורותיה ושלבי התהוותה של האומה בצעדיה הראשונים. הדמויות המייצגות נעות שם בין המישור האישי למישור הקולקטיבי”.

הסיפור המקראי על יוסף ואחיו ועל יעקב אביהם כרוך בסיפור על רעב גדול, שאתה עוסק בו בהרחבה בספרך.

“הרעב הזה מתועד בתעודות היסטוריות וגם אומת באמצעות בדיקות מדעיות שונות, שבוצעו בצמחייה במקומות שונים באזור המזרח התיכון. המקורות ההיסטוריים מספרים לנו שכבר בסוף שלטונו של רעמסס השני, שמלך עד 1213 לפנה”ס, בערך עשר שנים לפני מותו, החל רעב גדול שנמשך כ־50 שנה עד 1175 לפנה”ס. התעודות הללו התגלו בממלכת החיתים, שהתקיימה באזור טורקיה של היום.

“אנשי הממלכה ההיא שלחו למצרים מכתבים שאין להם מה לאכול, והמצרים שלחו להם תבואה. באוגרית, עיר בצפון סוריה, שבה נתגלו הרבה תעודות שחשובות לחקר המקרא – נמצאו תעודות שאף הן מלמדות אותנו על כך. יש גם פפירוס מצרי שמתעד את תקופת הרעב הזאת ומספר לנו על רועים מארץ אדום שירדו למצרים מכיוון שלא היו להם מים לשתות. אני לא רוצה לטעון בוודאות שהאנשים הללו הם בדיוק בני יעקבאל (או בני ישראל), אבל גם בפפירוס הזה מתוארת תופעה של בצורת ורעב גדול בארץ אדום, כמו במרחב כולו”.

“לאחות את השברים” סביב משבר אמוני היתה המוטיבציה לספר. פרופ’ ישראל קנוהל // צילום: אורן בן חקון

נדידה של רעבים

קנוהל, שניסה לפענח את הצופן הגנטי של העם היהודי כבר בספרו “מאין באנו”, מספר על בדיקות מעבדה שבוצעו בשנים האחרונות בידי חוקרים ישראלים בצמחייה באזור הגליל המזרחי. חוקרים אחרים ערכו בדיקות דומות בטורקיה ואף באירלנד. “הוציאו צמחייה שיכולה לשקף את התנאים האקלימיים בתקופה ההיא, וניתן לראות על שרידי הצמחים כמה גשם ירד באותם ימים. מצאו שבשנים הרלוונטיות היתה בצורת קשה וממושכת, שמטבע הדברים הביאה לרעב גדול. זה הרעב שסביר להניח שהביא גם לירידת בני יעקב למצרים”, הוא אומר.

לדבריו, “כתוצאה מהמשבר הגדול הזה היתה נדידה עצומה של מה שאנו מכנים ‘גויי הים’ – פלשתים, כפי שהתנ”ך מכנה אותם. הם רעבים ללחם, בטנם ריקה, ובסופו של דבר הם מנסים לחדור למצרים ולהשתלט על מחסני התבואה שם. כתובת שאותרה כבר ב־1896, במקדש הקבורה של פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני (פרעה המשעבד), כתובת שמכונה ‘מצבת ישראל’ או ‘אסטלת ישראל’, מספרת על  מלחמה של פרעה מרנפתח בעם ישראל. זה האזכור הארכיאולוגי הראשון של עם ישראל מחוץ למקרא שידוע לנו עליו. התיעוד על מלחמתו של פרעה בעם ישראל מופיע בסוף הכתובת, עיקרו של הטקסט מתעד את פלישת גויי הים, אשר מנסים להשתלט על מחסני התבואה המצריים. את שמה, ‘מצבת ישראל’, המצבה קיבלה בשל הממצא החשוב שבה, אזכור השם אִי־סִי־רִי־אַר, שזוהה על ידי החוקרים כ’ישראל’, שכן בכתב המצרי אין הבחנה בין רי”ש ללמ”ד”.

והיכן יוסף בכל הסיפור הזה. האם יש תיעוד שלו? הוא הרי היה מאוד מרכזי בפתרון משבר הרעב במצרים.

“בתעודות המצריות הוא אינו מופיע כיוסף אלא בשם ‘בייה’. מעט אחרי 1200 לפנה”ס, בפעם הראשונה בתעודה מצרית כסופר בחצר המלך, וגם בתעודה שכתובה בשפה האכדית שנמצאה באוגרית”.

מה מספרות לנו התעודות הללו?

“הן מספרות על בייה שהגיע למעמד של ממליך מלכים. אחרי שנוצר ואקום בשלטון, אין יורש מתאים ומעלים לשלטון ילד כבן 10 ששמו היה סיפתח, נצר לבית המלוכה, וככל הנראה היורש היחיד שבא בחשבון באותה עת. על פי המומיה שלו, נראה שהיה חולה בשיתוק ילדים. בייה, שאינו מצרי והגיע מסוריה או מכנען, מעיד על עצמו כי הוא זה שהושיב את סיפתח על כיסאו.

“אותו בייה משמש שר אוצר וראש ממשלה, ומאותו מכתב שנמצא באוגרית עולה שהוא מתעסק גם בענייני צבא. ידו בכל. הדברים מגיעים לידי כך שנעשה דבר חסר תקדים בעולם המצרי: למרות שבייה אינו ממשפחת המלוכה ואינו מצרי – מתחילים להכין  עבורו אחוזת קבר באחוזת הקברים של המלכים בנוא־אמון היא לוקסור של ימינו. זה קורה סביב 1195 לפנה”ס, כ־20 שנה לפני תום הרעב הגדול”.

מאבק בין שושלות

הטוויסט בעלילה ההיסטורית שקנוהל טווה, כמעט כבלש, בספרו ובראיון עימו, מאכזב מעט. “לפני כ־20 שנה”, הוא מספר, “התגלו שני חרסים באזור כפר הפועלים שחפרו את מערות הקבורה בלוקסור. על החרסים נחרט מכתב של המלך סיפתח, אותו ילד עם שיתוק ילדים, שגדל בינתיים, ושם סיפתח מעיד: ‘שנה חמישית. המורד בייה הוצא להורג'”.

הכל בערך חופף את הסיפור המקראי, מלבד פרט אחד: יוסף מת בשיבה טובה. הוא לא הוצא להורג.

“כנראה הסוף הטרגי נשמט או הושמט מן הזיכרון היהודי”.

ומה קורה על פי התיעוד ההיסטורי לסיפתח שמוציא להורג את בייה, שהוא יוסף על פי השערתך?

“תכף נגיע לכך, אבל בוא נסכם: יש לנו אדם שאינו מצרי בשם בייה, שמגיע למצרים מארץ כנען או סביבתה בשנים של רעב גדול וחריג, עולה לשלטון כמטאור, הופך להיות ממליך מלכים, אב לפרעה ומי שכמעט תופס את מקומו בין קברות המלכים של מצרים. ועכשיו נשוב לסיפתח: כשנה אחרי שהוא מוציא להורג את בייה, הוא בעצמו מת, ולשלטון עולה מלכה אלמנה וחשוכת ילדים ששמה תאוסרת. כשהיא מסתלקת לעולמה – אין יותר יורשים בשושלת הזאת, השושלת ה־19, שהיא השושלת הרעמססית. במצרים נוצר תוהו ובוהו. יש לנו תיעוד משני מקורות על כך. הראשון הוא ‘פפירוס האריס’, והשני הוא כתובת חרוטה על אבן שהתגלתה בדרום מצרים במקום שנקרא אלפנטינה – אי בנילוס שהיה בו כנראה סחר בשיני פילים”.

כשקנוהל מחבר את מה שידוע משני המקורות הללו, “הרי שבמצרים”, לדבריו, “התנהל מאבק גדול בין מייסד השושלת הבאה, סתנחת, לבין מישהו ששני המקורות ההיסטוריים מתארים אותו כמי שהגיע מהאזור של ארץ ישראל או סביבתה, העמיד עצמו כשליט, ביזה את הדת המצרית, ניסה להשתלט על מצרים באמצעות צבא זר של שכירי חרב ו’פגע בחיות הקדושות’, שהמצרים ראו בהן אל”. האל אמון, מסביר קנוהל, “הוא האל הראשי של מצרים בתקופה ההיא, שסומל על ידי האיל, הכבש הזכר, אולי אותו הכבש שעל פי המקרא בני ישראל שחטו ונתנו את דמו על המשקוף בזמן מכת בכורות. פרעה סתנחת, מכל מקום, מספר בגאווה במצבה מאלפנטינה שסילק את אותו זר וניצח אותו, את צבא השכירים שלו ואת תומכיו במצרים, ואף שיקם את הפולחן המצרי שהם פגעו בו”.

עבדים או לוחמים?

קנוהל מצרף לפאזל שלו שני מקורות נוספים: הראשון הוא סיפורו של מנתון, כהן דת מצרי, שמצוטט גם אצל פלביוס: “מנתון – בתמצות – מתאר את משה כמנהיגה של קבוצת מצורעים, שגם הם ‘פוגעים בחיות הקדושות’, מנסים להשתלט על מצרים, ונעזרים בצבא שכיר מארץ כנען. גם אצל מנתון, המלך המצרי מסלק אותם מארצו ומשקם את הפולחן המצרי”.

המקור השני הוא ספר שמות, שקנוהל מגדיר כ”סיפור מורכב, שמתקיימים בו כמה יסודות זה לצד זה: מצד אחד סיפור על עם עבדים מדוכא ונרמס שמשווע להצלה ונמלט ממצרים, ומצד שני – קול אחר שאומר, ישראל לא בורחים מארץ מצרים, אלא מגורשים ממנה. כתוב במפורש: ‘כי גורשו מארץ מצרים’. בחלק מהתיאור, הסיפור אינו על עבדים חסרי ישע. מספרים לנו על משה שהוא ‘גדול בכל ארץ מצרים’, ומציינים מתנות כסף וזהב שהמצרים נותנים לבני ישראל והסיפור מכיל גם אלמנטים צבאיים”.

בני ישראל היוצאים ממצרים מונים על פי המקרא 600 אלף רגלי. ספר שמות מספר לנו ש”חמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים” – כלומר, לדברי קנוהל, “יש להם נשק, מה שלא מאפיין עבדים. מוזכר גם ‘ערב רב’. אנחנו מבינים זאת היום כאספסוף, אבל בכמה מקומות במקרא, גם ביחזקאל וגם בירמיהו, המונח מופיע ככינוי ליחידות של צבא שכיר. הפירוש של המילה ‘ערב’ כצבא שכיר נתמך גם על ידי תעודות אשוריות”.

חיילים שכירים?

“גם התעודות המצריות העתיקות וגם מנתון מספרים לנו שהקבוצה הזאת, שרצתה להשתלט על מצרים ובזה לדת המצרית, נעזרה בצבא שכיר מחוץ למצרים. לא ידוע לנו מהיכן. דנאל קהאן, היסטוריון חשוב, סבור שהם הובאו מלבנון. כשבני ישראל גורשו ממצרים יצא איתם גם ה’ערב רב’, כלומר צבא השכירים הגדול.

“יש לנו, אם כן, כמה תעודות שאינן תלויות באופן ישיר זו בזו: מנתון, פפירוס האריס, והכתובת בעיר אלפלטינה לצד הסיפור המקראי. לכל מסורת יש את הקווים שלה, אבל כולם מסכימים על מתווה עיקרי – קבוצה מתוך מצרים, שמתנגדת לדת המצרית, מבזה ופוגעת בחיות הקדושות, מביאה לעזרתה צבא שכירים זר ובסופו של דבר מגורשת ממצרים”.

שירת הים לא מתארת גירוש, אלא מפלה גדולה למצרים וניצחון גדול לבני ישראל בעזרה של הקב”ה.

“אכן, אבל השירה בכל זאת מתייחסת לאירוע במונחים צבאיים – ‘אויב’, ‘שלל’, ‘חרבי’, ‘קשתי’ – ורק בשוליים מזכירה את הגאולה מן השעבוד”.

ומה על עשר המכות וקריעת ים סוף? האם לכך יש עדויות חוץ־מקראיות?

קנוהל נרתע מלהשיב על כך. הוא מבקש להשאיר זאת ב”צריך עיון”, ואף נמנע מהסברים מדעיים שונים שניתנו לאורך השנים לתופעות הללו שספר שמות מספר עליהם. הוא מדגיש שספרו החדש אינו “ספר מנתץ”: “אם יורשה לי להשתמש בלשונו של הרב קוק, שהתכתב עם שניים מתלמידיו שעסקו במדעי היהדות – ד”ר משה זיידל וד”ר בנימין מנשה לוין. ב’אגרות הראי”ה’ הרב קוק כותב להם שצריך לבנות את ארמון התורה מעל הביקורת. כלומר – לא להתעלם מביקורת המקרא, לא לדחותה על הסף, אלא לראות כיצד ניתן לבנות את הארמון של התורה, תוך כדי התייחסות והכרה בחשיבות המתודות המדעיות. זה מה שאני מנסה לעשות”.

כריכת הספר “איך נולד התנ”ך”

בין תורה לארכיאולוגיה

ספרו של קנוהל נולד ברומא בשנת 2016, שם לימד באותה עת. יום אחד מצא בתיבת הדואר האלקטרוני שלו מכתב שהטריד את מנוחתו. “אני קורא את הספרים שלך בשקיקה”, נכתב שם, “אולם הדבר מביא אותי לשבר אמוני גדול. אני מרגיש שכל מה שגדלתי עליו מתנפץ לרסיסים. האם תיאות להיפגש עימי כדי לאחות את השברים?”

כך נולד הספר “איך נולד התנ”ך” (הוצאת דביר), סדרת השיחות של שמואל שיר עם קנוהל – שמנסה לגשר על הפערים שכמעט הביאו את שיר לשבר אמוני גדול.

בפרק האחרון של הספר קנוהל חולק עם שיר זיכרון אישי על אודות שיחה שקיים לפני שנים רבות עם פרופ’ ישעיהו ליבוביץ. גם השיחה ההיא עסקה בסתירה לכאורה שבין המחקר ההיסטורי לבין התורה, בפוטנציאל לאותו שבר, שהוליד את “איך נולד התנ”ך”.

קנוהל מספר ששאל את ליבוביץ, האם מפריע לו שהוא חוקר מקורות היסטוריים לצד הטקסט התנ”כי. שאלתי אותו, הוא מספר, “האם כיהודי שומר מצוות הוא רואה בזה פגיעה ביסוד של שמירת מצוות, מעין מה ששמוליק שאל אותי. היתה לו תנועה אופיינית כזאת של ביטול. איני זוכר את מילותיו המדויקות, אבל מה שהוא אמר היה כך: אין זה מעלה ואין זה מוריד מבחינת הקדושה של התורה ומבחינת תוקף הצו של קיום מצוות, כי ההחלטה מהו התנ”ך, איזה ספר הוא התנ”ך ומה נכלל בקובץ הזה של התנ”ך, שהוא הקובץ הקדוש לנו, היא החלטה שקיבלו חז”ל. הם שהחליטו, אחרי שישבו והתווכחו על כל ספר וספר. זו החלטה אנושית של החכמים ביבנה ובאושה שאחרי דור יבנה, ושל רבי עקיבא ותלמידיו.

“ליבוביץ”, אומר קנוהל, “הבהיר לי אז שהממצא שלי מעניין וחשוב רעיונית, אבל אינו מעלה או מוריד מבחינת קדושת התנ”ך. משפט אחד שלו נחרת בזיכרוני באופן מדויק: ‘ההחלטה של כנסת ישראל לקדש את הספרים של התנ”ך היא מקור הקדושה שלהם'”.

קנוהל אינו מתייחס לתנ”ך כאל ספר היסטוריה, אבל מדגיש שסיפורי התורה אינם בדיוניים, ולא הומצאו בתקופה הפרסית, כפי שחוקרים מינימליסטים רבים טוענים כיום. הוא מצביע על עוד נקודות הסכמה בין המתווה העיקרי של סיפורי התורה, ובכלל זה סיפור יציאת מצרים, לבין הממצאים הארכיאולוגיים, בעיקר תעודות מצריות. “ה’ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום”, ו”ה’ מסיני בא וזרח משעיר למו”, הוא מצטט מספרי שופטים ודברים פסוקים שמדברים על הקשר האלוקי לאדום ושעיר.

הוא חוזר לאותו “צילום אוויר” שמספקת לו התעודה המצרית על יעקבאל, כמיעוט החי בין עובדי אלילים באדום לפני אלפי שנים. “שם שורשינו”, הוא אומר, “זה היה הגרעין הראשוני של מה שהפך להיות עם ישראל”.

שתפו

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*