פוליטיקה

צרפת השליכה את הגפרור הבוער 1967מאת אמנון לורד ומעוז עזריה

 

בניגוד להצהרות שגרירת צרפת, מאז מלחמת ששת הימים נוטה הרפובליקה הצרפתית לצד האנטי-ישראלי • צרפת הניחה את הלבנה האחרונה בחומת המצור שבנו סביב ישראל מדינות ערב יחד עם ברית המועצות • ב-67′ התקבע דפוס הפעולה הצרפתי, שמלווה אותנו עד היום

   

קשה לשכוח את מה שבמשך שנים רבות נתפס כ”בגידתה של צרפת”. הפגנה פרו פלשתינית בפריז // צילום: EPA

בשבוע האחרון בלטה הנוכחות הצרפתית בתקשורת הישראלית. לרגל גמר הגביע העולמי ויום הבסטיליה, העניקה שגרירת צרפת בישראל, הלן לה גאל, שורת ראיונות, שבהם ייצגה את עמדת ממשלתה. המסר פשוט: “המדיניות שלנו לעולם אינה אנטי-ישראלית”. הביקורת על ישראל היתה מתונה, והניסוח הדיפלומטי שופע החיוכים הדגיש את שיתוף הפעולה התרבותי, האקדמי והכלכלי בין שתי המדינות.

מעבר לאמירות המחויכות, ברור לכל שמבחינה גיאו-אסטרטגית, מאז יוני  ,1967הרפובליקה הצרפתית נוטה לצד האנטי-ישראלי בסכסוך המזרח-תיכוני – אין זה משנה אם מדובר במדינות ערב, בפלשתינים (מאז 1974) או באיראן.

רק בחודשים האחרונים ראינו כיצד תמכה צרפת באופן פעיל בכינון ועדת חקירה לבדיקת אחריותה של ישראל לאלימות על גבול עזה. צרפת דוחפת לשימור ההסכם עם איראן, גם באמצעות פיצויים למשטר האייתוללות. צרפת היא גם הפטרון הפוליטי של יו”ר הרשות הפלשתינית, כפי שמעידים ביקוריו התכופים בארמון האליזה בפריז. כזכור, יאסר ערפאת בילה את ימיו האחרונים בבית חולים צבאי צרפתי.

לנוכח עמדתה האנטי-ישראלית, כדאי לשוב למפץ הגדול – מלחמת ששת הימים – ולהדגיש את התפקיד המרכזי שמילאה צרפת בפרוץ המלחמה. מפתיע לגלות עד כמה ההיבט הצרפתי נדחק מהדיון ההיסטורי. ההיסטוריה של  ’67עוסקת בפוליטיקה הישראלית, במדיניות הערבית, בתפקידה של בריה”מ, ובעיקר בעמדתה של ארה”ב; אבל היחסים המיוחדים היו דווקא עם צרפת.

כותבי מאמר זה שייכים לדור שלא שוכח את הצריבה של מה שבמשך שנים רבות נתפס כ”בגידתה של צרפת”. אנו זוכרים היטב את הקביעה של דה גול, אבי צרפת המודרנית, כי מבחינתו הצד שיירה את הירייה הראשונה – אשם בפתיחת המלחמה. היינו מודעים לאמברגו הצרפתי על נשק לישראל ולסירוב צרפת לעמוד בחוזים חתומים, כשהיתה ספקית הנשק הראשית של צה”ל.

מה שלא ידענו הוא, שבניגוד למה שהתקבע בזיכרון, האמברגו לא הוטל על ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, אלא יומיים לפני שפרצה. צרפת למעשה הניחה את הלבנה האחרונה בחומת המצור שבנו סביב ישראל מדינות ערב יחד עם ברית המועצות. העיתונות דיווחה על עמדתו של דה גול, אך לא על האמברגו, כנראה מחשש להגברת החרדה בציבור הישראלי.

לאחר ההחלטה על האמברגו, ב-3 ביוני, נפגש וולטר איתן, שגריר ישראל בצרפת, עם הנשיא דה גול. במברק “בהול” ששלח לאשכול, דיווח השגריר כי נשיא צרפת הסביר ש”האיסור יישאר בתוקף כל עוד לא ברור אם נצא למלחמה… (הסברתי לו) כי הוא שולל מאיתנו את הנשק כלחץ עלינו לא לצאת למלחמה, אך קורה גם שאם יוצרים אצל אנשים מצב של ייאוש, דוחפים אותם דווקא למלחמה”. איתן דיווח שדה גול לא הגיב.

בתוך חלל מזרח-תיכוני רווי אדי דלק, צרפת השליכה את הגפרור הבוער. באוטוביוגרפיה שלו ציין שר החוץ אבא אבן, כי לאמברגו הצרפתי היה “אפקט חזק” על עמיתיו השרים. לפי הניתוח שלו, משמעות האמברגו היתה שצה”ל צריך היה לשקול מחדש את המצב. ההשלכות ברורות: עם הטלת האמברגו נמצאה ישראל בשיא כוחה, אבל בכל יום שיעבור, משבוע לשבוע, היא תיחלש ושיווי המשקל ייטה לרעתה. הסיבה פשוטה: בעוד זרם אספקת הנשק הסובייטי לאויבותיה נמשך, צרפת קוטעת את עורק האספקה לישראל.

האמברגו שהטיל דה גול על ישראל יומיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, היה אפוא גורם מכריע בפרוץ המלחמה. שגרירת צרפת נולדה שבועות ספורים קודם לכן, ואין לצפות שתזכור את תרומתה השלילית המכרעת של ממשלתה במשבר של  .1967אבל שם התקבע דפוס הפעולה הצרפתי, שמלווה אותנו עד היום; כל השאר זה פוליטיקה של אינטרסים.

שתפו

  

 

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*