קהילה

רופא ללא גבולות מאת בת-חן אפשטיין אליאס

לד”ר דיוויד גרשבאום היה הכל בארה”ב • למרות זאת הוא לקח את המשפחה ועלה לארץ. כן, באמצע מבצע

צוק איתן

Doctor-1 

משפחת גרשבאום בהרכב מלא בטיול בהר ארבל, קיץ 2014

כשד”ר דיוויד גרשבאום נחת בפעם המי יודע כמה בנתב”ג, ליבו פעם בחוזקה. זה היה באמצע אוגוסט, חיילינו עוד היו בתוך עזה, טילים נורו לעבר ערי המרכז, והיה חשש שיסגרו את שדה התעופה שוב. אבל גרשבאום ירד מהמטוס בלב שלם. הוא לקח נשימה עמוקה מהאוויר הישראלי החם והרגיש שהוא מגשים חלום ילדות ישן: עושה עלייה.

רק כמה ימים לפני כן ארזו גרשבאום ואשתו מישל כמה מזוודות גדולות להם ולארבעה מחמשת ילדיהם, ושלחו את כל תכולת הבית במכולה לישראל. לכל מי שניסה להניא אותם מהרעיון הסביר דיוויד ש”כשאתה עושה החלטה לבוא, אתה בא. אתה מרגיש בעצמות את הצורך הזה להגיע לישראל. ישראל היא המקום שבו יהודים צריכים להיות, אז אתה לוקח את הטוב ואת הרע ביחד, ובא”.

הם נסעו מנתב”ג לבית ששכרו מראש באחת השכונות ברעננה. בית קרקע מרווח עם חצר גדולה במדרחוב שקט, קרוב מספיק למרכז ורחוק מספיק כדי שהילדים יוכלו לרכוב על אופניים לבית הספר או לתנועת הנוער. גם אחרי כמה ימים, כשאזעקה פילחה את השקט הרענני בעת שבני המשפחה היו ברכב, הם לא התחרטו.

“זה היה רגע די מוזר, כי אנחנו לא דוברים את השפה ולא ידענו כל כך מה עושים”, אומר דיוויד. “אז פשוט הסתכלנו על מה שאנשים אחרים עושים. ראינו שהם יוצאים מהמכונית ונשכבים על הרצפה, הסברנו את זה לילדים, ועשינו בדיוק כמו השאר. כשהכל נגמר, הילדים קמו והתנהגו כאילו לא קרה כלום. אף אחד לא התווכח, אף אחד לא פחד, כאילו זה משהו שאנחנו רגילים לעשות. ואנחנו ממש לא רגילים לזה. לא יודע איך להסביר את זה”.

הוא בן 44, ומאז שהגיע לארץ הוא מנהל את יחידת הרובוטיקה במרכז הרפואי איכילוב. אשתו מישל, בת 41 (“אבל עם אנרגיות של בת 20”, כדבריו), היא רופאת שיניים, מחכה שהילדים יתאקלמו בארץ כדי שתוכל לעבור את מבחני ההסמכה לרפואת שיניים הנדרשים בישראל.

ארבעת הילדים – יוסי (15), התאומים יהושע ואלישבע (13) ואביגיל (11) – עזבו את ארה”ב ברגשות מעורבים, אבל עם המון תקווה. ג’וליאנה (17), הבכורה, נשארה לסיים את לימודיה בתיכון בארה”ב, ותצטרף למשפחה בתחילת השנה הבאה, ללמוד במדרשה לבנות בירושלים. עכשיו היא גרה בניו יורק אצל דודתה, אחות של מישל, ובאה לבקר בחגים.

“האמת היא שזה היה קצת מרגיז שאמרו לילדים שמסוכן פה בארץ”, אומרת מישל. “שאלו אותם שוב ושוב איך הם עוזבים, איך הם עוברים דווקא לישראל. מה זאת אומרת? המדינה הזאת לא זרה להם. כולנו רצינו מאוד לעבור. אף אחד מהם לא בכה לנו שהוא לא רוצה לעזוב, או מפחד. אבל כשאומרים דברים כאלה לילדים, קשה לי להאמין ששום דבר מזה לא נכנס.

“המצחיק הוא שחשבנו שהטיסות לפה יהיו זולות יותר, כי מי בא לישראל באמצע מלחמה? אבל בסוף שילמנו יותר מ־1,000 דולר לכרטיס, שזה המון. כנראה מלחמה לא משפיעה על המחירים”.

Doctor-2

מישל ודיוויד בביתם ברעננה. “לנסוע שעה לעבודה בת”א זה לא ארוך” // צילום: קובי קלמנוביץ’

מבצע “צוק איתן” לא היה הפעם הראשונה שהם נתקלים באווירה הביטחונית בארץ. במהלך מלחמת המפרץ ב־1991 בא דיוויד להראות סולידריות עם ישראל. “ביליתי שבוע בירושלים”, מספר דיוויד. “טיילתי, הסתובבתי, הלכתי לבקר בבית הספר שבו למדתי כנער. זה היה מרגש ומפחיד גם יחד. אני חושב שזה היה יותר מפחיד מאשר הפעם, כי ברגע שנחתנו אז בשדה התעופה וירדנו מהמטוס, קיבלנו מסיכות אב”כ”.

מישל: “באחד הביקורים שלנו בישראל טיילתי בירושלים, ראיתי התקהלות של הרבה אנשים, ולא הבנתי מה קרה. רק כשחזרתי לבית של קרובי המשפחה שלנו וצפיתי בחדשות, קלטתי שהיה שם פיגוע ירי. זה מרגיש פתאום כל כך קרוב, כשאתה ממש שם”.

דיוויד: “כרופא אני רואה דברים כל הזמן, מחלות ואנשים שהגיע זמנם. נכון שאני לא אלך לעזה ואצעק ‘Go Israel’, ולא אקח סיכונים מיותרים, אבל אני מאמין שאם קורה לך משהו, זה כי הזמן שלך הגיע”.

כבר שמונה חודשים שהם כאן, מנסים להתרגל לחיים שונים כל כך ממה שהכירו, “לדחיפות בסופר, לחשש הביטחוני, לשפה הנשמעת ברחוב, אבל גם לקהילה המחבקת ברעננה, לחוגים המצוינים לילדים, ובעיקר לתחושת השייכות הגדולה של יהודים למקום הזה”.

דיוויד, חובש כיפה, גדל על ערכי תנועת המזרחי וחלם להגיע לישראל מאז שהיה ילד. דודיו, אחיו של אביו, גרים בישראל ולחמו במלחמת העצמאות. יש לו משפחה בירושלים, בבני ברק, ברעננה ובאפרת.

“אבא שלי, שהיה רב והפך למנתח כללי שמתמחה בסרטן השד, רצה שנעשה עלייה בשנות השבעים, אבל אמא שלי לא רצתה לעזוב את ארה”ב. אני מניח שהיה קשה אז לעבור ככה סתם, בייחוד עם שלושה ילדים. אז היינו באים לישראל לביקורים ולטיולים. מאוד אהבנו לבוא לכאן”.

אמא התנגדה שאשאר פה”

ב־1984 חלה אביו בסרטן הערמונית, ונפטר באותה שנה בגיל 59. דיוויד היה אז בן 14, והושפע מאוד ממות אביו. לימים החליט להתמחות באורולוגיה. המחשבות על מעבר למדינה אחרת נראו לא ריאליות, אבל הוא לא הפסיק לנסות.

אחרי שסיים את התיכון, הוא בא לארץ ולמד שנה וחצי בישיבה בקבוצת יבנה. ב־1988 אפילו שירת שלושה חודשים בצבא, במסגרת תוכנית של הסוכנות היהודית, המאפשרת ללא־ישראלים לקבל טעימה מהשירות הצבאי ומישראל.

“רציתי להישאר ולהמשיך בצבא, אבל אמא שלי, שהיתה חלק מבית חב”ד בניו יורק, התנגדה. היא היתה בלחץ מזה שאשאר פה, ושלחה את אחותי לישראל כדי שתבוא לקחת אותי. עשתה לי רגשות אשמה של אמא יהודייה, איך אני משאיר אותם שם לבד, ועוד אחרי שאבא שלי נפטר. אמרה לי שהצבא יכול לעצור את התוכניות שלי ללמוד רפואה. בסוף השתכנעתי וחזרתי הביתה”.

Doctor-3

ד”ר גרשבאום עם המכונה לניתוחים רובוטיים באיכילוב. “יותר מסתם גאדג’ט” // צילום: ליאור צור

דיוויד החל ללמוד רפואה בקולג’ אלברט איינשטיין בניו יורק, והתמחה באורולוגיה. באחת החופשות מהלימודים יצא לסקי והכיר את מישל, סטודנטית יהודייה לרפואת שיניים מלונג איילנד. אחרי שנה ביחד, הם התחתנו.

“כשמישל היתה בהריון עם התאומים, חשבתי לעשות התמחות באונקולוגיה בפאריס. רצינו לטוס לשם לשנה, התחלנו כבר לחפש שם ישיבה לילדים, אבל בסוף החלטנו שאנחנו רוצים להישאר בארה”ב, פאריס לא התאימה לנו. את ההתמחות באונקולוגיה עשיתי בפלורידה”.

לאחר שסיים את ההתמחות, עבד בכמה בתי חולים ומאוחר יותר פתח מרפאה פרטית. בארבע השנים האחרונות ניהל את המחלקה האורולוגית בבית החולים וינת’רופ בניו יורק, עבד במרפאה שלו, ערך מחקרים בתחום הרובוטיקה וכתב מאמרים מקצועיים שעוררו הדים.

אבל עמוק בפנים, הוא חיכה כל הזמן להזדמנות לעבור לישראל. וכשזו הגיעה – קפץ על המציאה.

“כל הזמן טיפטפתי לאנשים שעובדים עם רובוטים שאני מתעניין בעבודה בישראל, ולא הגיעו דברים מעניינים. עד שפנו אלי מאיכילוב, וזה נשמע טוב. זה היה לפני סוכות בשנת 2013, בדיוק כשתיכננתי להגיע לחופשה בארץ בסוכות. היו הרבה צירופי מקרים מעניינים בעניין הזה, הכל הסתדר בדיוק. פרופ’ גבי ברבש, מנהל בית החולים, בדיוק רצה לרכוש את הרובוט החדש ולפתוח יחידה שעוסקת בניתוחים רובוטיים, שבהם אני מתמחה. במקביל הוא רצה להביא מישהו שיודע איך מפעילים אותו, ואני חיכיתי שיקנה את המכונה, שיראה שהוא רציני ושיש זמן וכסף כדי לפתוח את היחידה”.

דיוויד סיפר למישל על ההצעה המפתה, והיא הסכימה בלי לחשוב פעמיים. “כשאתה רוצה משהו, אתה קם ועושה אותו”, היא אומרת. “הבנו שאין מה לדחות את המובן מאליו – ושאנחנו באים לישראל. דיוויד הוא מנתח מחונן, וזה הזמן לחלוק את הכישרון שלו עם הארץ. אמרתי לו שהחולים יפיקו מזה את הכי טוב שאפשר”.

הוא נבוך. “השותפים שלי חושבים שאני משוגע. לעזוב הכל באמצע, כשהכל מצליח לי, זה סיכון גדול. אבל אני רואה את זה אחרת. וזה מה שאני אומר לילדים שלי כל הזמן. דלת אחת נסגרת, ודלת שנייה נפתחת. אני יכול להציע עכשיו לחולים בישראל את מה שעשיתי בארה”ב”.

איך הגיבו הילדים?

“מאז ומתמיד דיברנו על ישראל במשפחה. הילדים היו פה במחנות קיץ, בטיולים, בחופשות. זה לא מקום שזר להם לגמרי. הם תמיד ידעו שאנחנו רוצים לגור פה, וכשאמרנו שהנה, אנחנו מחליטים לעבור, הם הסכימו. אמרנו להם שזו הרפתקה, משהו חדש, שונה”.

בשבוע השני של חודש יוני הסתיים המו”מ עם איכילוב, ובתוך חודשיים עברה המשפחה לישראל. הם התלבטו בין מגורים באפרת לבין רעננה, ולבסוף בחרו ברעננה, בגלל הקירבה לתל אביב.

“זה בטח נשמע לך מוזר”, הוא אומר, “לחשוב שרעננה קרובה לתל אביב, כי בשביל ישראלים נסיעה של שעה במכונית לעבודה זו דרך ארוכה. אבל בשבילנו זה רגיל. אני נוסע לעבודה באוטובוס מתוך בחירה וזה מאוד כיף, ככה אני לא צריך לדאוג לנהיגה”.

הם אנשים חייכנים, בעלי נימוסים אמריקניים. השיחה בינינו מתקיימת באנגלית, אבל שניהם מבטיחים שבעוד כמה חודשים כבר ישלטו בעברית. הוא כבר יודע לברך “חג שמח” בעברית. “זה מצחיק”, אומרת מישל, “למדנו עברית בחו”ל כשהיינו ילדים, אבל כשאתה לא משתמש בשפה כל הזמן, היא נעלמת.

“זה לא פשוט להשתלב פה בלי עברית. את הולכת ברחוב ואת לא חלק ממה שקורה, כי את לא מבינה את השיחות מסביב. ברגע שאלמד את השפה, אוכל להרגיש פחות זרה. יש גם יתרון עצום לזה שהקהילה דואגת שנרגיש טוב”.

דיוויד לא הולך לאולפן, אבל לומד עברית בעל כורחו מהמטופלים. “זו הדרך הכי טובה ללמוד”, הוא צוחק, ומנסה את מזלו בעברית גם איתי. “אני מדבר חצי חצי, וזה קשה. שפה לא פשוטה”.

הילדים כבר נכנסו למסגרות בבתי הספר, לחוגים ולתנועות נוער. יוסי בן ה־15 חוזר הביתה והולך היישר למחשב שנמצא בסלון, מתכתב עם חברים בפייסבוק. בדרך הוא מספר שדווקא מאוד כיף פה בארץ, הוא שמח שהוא כאן. רבים מחבריו דוברי אנגלית, והם מדברים ביניהם באנגלית. אבל גם הוא מבטיח שישלוט בעברית בקרוב.

“האמת היא שהייתי מופתעת כמה מהר הם התאקלמו”, אומרת מישל. “כשתיכננו לעבור, אמרו לנו שזה קשה עם ילדים בוגרים. אבל הגענו לקהילה מאוד תומכת, אפילו הרבה דוברי אנגלית, והילדים מצאו את עצמם מאוד מהר. אביגיל משחקת כדורגל, אלישבע מתאמנת בהתעמלות קרקע, הבנים משחקים הוקי וטניס. זה מצחיק, אבל פה זה מרגיש יותר בטוח איתם. המדינה שלנו לא ענקית כמו ארה”ב. הם יכולים לנסוע באוטובוס חופשי, הם עצמאיים יותר, ויש להם חיי חברה וקהילה טובים.

“אנחנו מאוד גאים בהם. הם נשארים באולפן כדי ללמוד טוב יותר את השפה, לומדים הרבה מתמטיקה ומדעים, מעניין להם. אבל הם גם מתגעגעים לחברים. אלישבע מתכתבת כל הזמן עם החברות שלה מארה”ב. זה קל לשמור על קשר גם מרחוק, אבל בגלל הקשר ההדוק הזה, היא כל הזמן רגל פה רגל שם. מעבר ללימודים היא כמעט לא הולכת כאן לפעילויות חברתיות. אבל היא חכמה ולומדת טוב, אז זה ייקח לה עוד קצת זמן עד שהיא תתאקלם לגמרי”.

דיוויד: “הילדים פה מתבגרים מהר יותר. הם אחראים יותר. אולי מכיוון שהם יודעים שבעוד כמה שנים הם ילכו לצבא, אז הם צריכים להיות רציניים כבר בתיכון, לעומת בני נוער בארה”ב, שיודעים שהם הולכים לקולג’ לעשות מסיבות”.

Doctor-4-ג’וליאנה. תצטרף בקרוב

מישל מהנהנת. “בארה”ב יש הרבה ‘ילדי מפתח’, כאלה שפותחים את הדלת לבד, אבל מישהו נמצא שם כדי להכין להם אוכל ולדאוג להם. פה הם לומדים לעשות את זה לבד. הולכים לחוגים לבד, ולא צריך כל הזמן להסיע אותם. נוסעים הרבה יותר על אופניים, כי פה שקט יותר ובטוח יותר. ואנשים באמת נותנים לילדים שלהם להיות יותר עצמאיים, שזה חשוב בעיניי. הילדים גם יודעים לתת מעצמם בשביל אחרים, כמו להתרים בחגים ודברים כאלה”.

לאילו דברים קשה לכם להתרגל פה?

מישל: “למחיר הגבוה של השכירות, לביורוקרטיה המפותלת. אפילו עמידה בתור כאן נראית כמו המלצה בלבד”.

דיוויד: “אני לא רוצה להסתבך עם המערכת, אני מאוד מעריך את המדינה. אבל יש פה התנהלות אחרת, שקצת מקשה עלי לעשות דברים בקלות כמו שהייתי עושה בארה”ב. כל שיחת טלפון לטכנאי של אינטרנט או טלפון דורשת ממני יותר, כי אני גם לא דובר את השפה. מישל היתה צריכה להגיע לישראל ארבע פעמים כדי לקבל ויזה, שלא לדבר על זה שהיא עדיין לא יכולה לעבוד, כי בישראל צריך לעשות מבחן ספציפי, ולא משנה שהיא עבדה שנים בארה”ב”.

 

למאמר המלא הקישו

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*