הוא מתפעל מאוהד נהרין וכבר הזמין את “בת שבע” לפריז. זמן מה לפני כניסתו לניהול בלט האופרה, מבלה בנג’מין מילפייה בת”א עם רעייתו, נטלי פורטמן, המפיקה את הסרט “סיפור על אהבה וחושך” לפי עמוס עוז, ומספר על ג’רום רובינס, על תוכניותיו ועל תדמיתו הנוצצת
מה משותף לאיב סן לורן ולאייר פראנס? בנג’מין מילפייה, המנהל העתידי של בלט האופרה של פריז ובן זוגה של כוכבת הקולנוע נטלי פורטמן, נבחר לככב בפרסומות של המותגים הללו: הוא מגלם בהן את האידיאל של הגבר המודרני, המעודכן, האורבני, החלקלק. בשתיהן מילפייה, רקדן וכוריאוגרף צרפתי, רוקד כמובן. בפרסומת לאייר פראנס הוא מבצע דואט מתוך “Le Parc”, יצירה איקונית של הכוריאוגרף הצרפתי אנז’לין פרלז’וקז’. בפרסומת, שצולמה במרוקו, טיסה בבואינג 747 משולה לריקודה של בלרינה (זה אינו הביקור היחיד של מילפייה במקום אקזוטי: לאחרונה הוא הצטלם בפרסומת לאדידס באזור ים המלח עם כמה מרקדני להקת בת שבע). ואילו בפרסומת ל”Hommes Libres” (“גבר חופשי”), אחד הניחוחות של איב סן לורן, מילפייה משייט ברחובות אורבניים אנונימיים לקולות תיפוף ומקפץ לגובה מעל מכוניות צופרות.
הפרסומות הללו (כמו אחרות שבהן כיכב, למשל לקלאב מונקו ולגאפ) הן אמנם מקטעים של תרבות צריכה, אך הן מקיפות ב–360 מעלות את הדימוי הציבורי של מילפייה: הוא מגה־סלבריטי והוא אוהב את זה, הוא כאן כדי להרוויח כסף ולא כדי להתנצל על זה, הוא מתכוון להשתמש בכך לטובת האמנות שלו ושל אחרים. הוא צרפתי אנין טעם, שבנעוריו נסע לניו יורק כדי לרקוד בלהקתו של בלנשין וגילה את החופש האמריקאי. בראיון עמו בתל אביב הוא אומר כי בכוונתו להנהיג אותה אווירה חופשית בבלט האופרה של פריז. הוא ופורטמן חיים כיום בלוס אנג’לס, וכשהם בישראל הם מתגוררים בדירה בצפון הישן של תל אביב. לקראת כניסתו לתפקיד בפריז, בנובמבר השנה, תעבור המשפחה לבירה הצרפתית.
מילפייה ופורטמן. התאהבות בניגוד לתסריט. צילום: WireImage
עד שפרץ ככוריאוגרף היה מילפייה רקדן בניו יורק סיטי בלט, שהתבלט בעיקר בעיניים כחולות, בחיוך מקסים ובאינטליגנציה תנועתית בולטת. ב–2002 קיבל הזדמנות ראשונה ליצור מידי פיטר מרטינס, מנהל הסיטי בלט לאחר בלנשין. התוצאה היתה “Clapping Music”, עבודה של חמש דקות שבוצעה לצלילי מחיאות כפיים ריתמיות מאת המלחין סטיב רייך. מילפייה אוהב מוזיקה מודרנית ומדבר בעונג על הקשר בין מחול למוזיקה. עד מהרה קיבל הזמנות אחרות ובמשך השנים יצר כוריאוגרפיות בעבור להקות הבלט הגדולות בעולם, בהן בלט האופרה של פריז והסיטי בלט עצמה. ב–2006 אף יצר עבודת סולו למיכאיל ברישניקוב הנקראת “Years Later” – אולי העברה סימבולית של הלפיד – שגם הועלתה בישראל.
כמו ברישניקוב, שכיכב בסרטי הבלט ההוליוודיים “נקודת תפנית” ו”לילות לבנים”, ניהל רומנים מתוקשרים עם כוכבות קולנוע כמו לייזה מינלי וג’סיקה לאנג ושיחק ב”סקס והעיר הגדולה”, מילפייה – כיום בן 37 – פנה גם הוא להוליווד. ב–2009 חיפש הבמאי דארן ארונופסקי, שהתכונן לעשיית הסרט “ברבור שחור”, מומחה לבלט. “השם של בנג’מין הגיע מאנשים שונים”, אמר בראיון. מילפייה עט על ההזדמנות והיה לכוריאוגרף של הסרט. כשהתפנה תפקיד של בן זוגה לריקוד של נטלי פורטמן, כוכבת הסרט, מילא אותו בעצמו. “התאהבנו תוך כדי ריקוד”, סיפרה אז בראיונות פורטמן, לאחר שדבר הרומן נחשף (ארונופסקי ציין כי היה האחרון לדעת). בנאום זכייתה בגלובוס הזהב ב-2011 היא הופיעה בהריון והתבדחה על כך שכאשר דמותו של מילפייה בסרט נשאלת אם היה שוכב עם דמותה, הוא משיב שלא. “ובכן, הוא כן רוצה לשכב אתי!” קראה.
מילפייה עצמו אומר על עבודת הכוריאוגרפיה הקולנועית שלו: “הייתי צריך לספק את מה שנכון לסרט. זה טוב, אני אוהב את זה. היו המון הגבלות. היה צריך ליצור ריקוד ללא רקדנים, לספר את הסיפור ב–20 שניות, להקשיב לתנועות המצלמה. הייתי צריך להשתתף ברקימת האשליה”.
בית האופרה בפריז, בו ינהל מילפייה את הבלט. צ’ארמר המתמחה בגיוס כספים או כוריאוגרף המשתוקק לשינוי?. צילום: BLOOMBERG NEWS
נראה שמילפייה משלם מחיר על הסלבריטאות שלו. בכתבה ב”ניו יורק טיימס” מ–2011 שורטטה רשת התורמים שטווה במשך השנים שרקד בסיטי בלט, לרבות ידידות קרובה שנרקמה בינו לבין ג’רום רובינס, שייסד את הלהקה יחד עם בלנשין ויצר לה עבודות עד מותו ב-1998. הכתבה כללה רמיזה לא עדינה לכך שהוא משתמש באשראי של רובינס כדי לקדם את האינטרסים שלו ברחבי העולם. קרן ג’רום רובינס מימנה את רוב עבודותיו, בצד פילנתרופים ידועים בפוליטיקת התרבות של ניו יורק, כמו אנה בס וארלין קופר. יש לו גם חברים קרובים בוועד של תיאטרון הג’ויס בניו יורק, שפגשו אותו בארוחת ערב בביתו של רובינס. אלה אמרו ל”ניו יורק טיימס” כי “בנג’מין לא צריך לבקש כסף. אנחנו מתנדבים”. את העבודה “Reflections” שיצר מילפייה ללהקה החדשה שלו בלוס אנג’לס, הנקראת “אל-איי דנס פרוג’קט”, מימנה חברת התכשיטים ואן קליף אנד ארפלס. הוא הקים את הלהקה מיד לאחר שעזב את הסיטי בלט. הוא מספר כי גם לבלט האופרה של פריז הוא מתכוון להשיג תורמים.
גם ונדי פרון, עורכת “דאנס מגזין”, נקטה לפני כמה שנים גישה מהוססת כלפיו: “אנחנו קוראים לו בנג’מין־מיליון־גיגז”, אמרה באותה כתבה ב”ניו יורק טיימס”. “זה תמיד נראה כאילו הוא עושה משהו. העבודה שלו מושכת את המבט. אחרי 2009 הוא עשה כמה יצירות טובות, אבל לאחרונה עשה כמה יצירות פחות טובות. הכוריאוגרפים כריסטופר וילדון ואלכסיי רטמנסקי הם נערי הזהב האמיתיים, אלא שהם עסוקים. אם אתה מחפש בכורה עולמית, לך הלאה לזירה הבאה, למילפייה”.
