פוליטיקה

שידור חוזר מ-2011: התקוות משובו של האביב הערבי עשויות להתנפץ מאת אורן נהרי

אחרי הלהיט הקודם בתוניסיה ובמצרים, פעם נוספת ההמונים יוצאים לרחובות מתוך מיאוס משלטון האימה הריכוזי, ומאלצים את המנהיג רב העוצמה לעזוב את כסאו. גם הפעם, בסרט ההמשך שמתרחש בסודאן ובאלג’יריה, הפלת הרודן היא רק תחילתו של התהליך, שעלול להסתיים בעלייתו של רודן

ההמונים יוצאים לרחובות, הם מאסו בשלטון הרודני, או לפחות הריכוזי. הם רוצים לשפר את חייהם, לא להיות תחת אימת הצבא ושירותי הביטחון. אחרי כמה שבועות של הפגנות כוחות הביטחון, במפתיע נכנעים – ולא מותירים שום ברירה למנהיג רב העוצמה, שכסאו נראה איתן כל כך עד אתמול, והוא נאלץ לעזוב את השלטון.

הצבא מכריז על תקופת מעבר עד לכינון הדמוקרטיה, ומאחורי הקלעים, נערכים הכוחות – החל במפגינים שבדרך כלל אינם מאורגנים ומהווים קואליציה רופפת, הצבא, האסלאמיסטים, כשמעצמות בעלות עניין משחררות הצהרות עמומות ודואגות שהאינטרסים שלהן לא ייפגעו. בדרך למלחמת אזרחים כוללת? מדריך לכאוס המתחדש בלוב

המונים יוצאים לרחובות בסודאן, אמש (צילום: רויטרס)

הפסקה הזו תקפה באותה מידה לתוניסיה ולמצרים 2011, לאלג’יריה ולסודאן 2019. בכל המקרים מדובר במדינות ערביות סוניות באפריקה, שלוש מהן לחוף הים התיכון, באותן שלוש השלטון היה חילוני, והמנהיגים עמדו בראשן עשרות שנים. בדיוק כמו לפני שמונה שנים השליטים הנופלים אינם מלכים, או אמירים – אלא נשיאים, ובדיוק כמו אז – בין ארבע המדינות הנזכרות כאן כמעט שאין הרוגים, וזאת בהפלת שלטון בארבע מדינות.

מי שאהב או לא אהב את הלהיט הקודם – האביב הערבי, שאמנם החל בחורף, באביב הנוכחי מגיע סרט ההמשך, בכל מובן – שובו של האביב הערבי.

מצב נזיל

יש לנו בראש ובראשונה מצב נזיל. כפי שלמדנו באירועי חורף 2011-2012, הפלת השלטון הקודם אינה סוף התהליך, אלא תחילתו.

מפתה להכניס את האירועים המתרחשים בשבועיים האחרונים תחת אותה כותרת – “שובו של האביב הערבי” במקרה הזה, או אולי המשכו של האביב הערבי. הרי בסופו של דבר מדובר באירועים דומים להפליא, המתרחשים במדינות סמוכות גיאוגרפית, ואפילו דתית ולאומית. לאירועים מאז, ולאירועים עתה, יש השפעה חוצת גבולות, ולא רק בתוך העולם הערבי: אירועי האביב הערבי, לפחות בתחילתם האופטימית ומלאת התקווה, הוציאו אנשים לרחובות במחאות אזרחיות נוספות – נגד פוטין בערי רוסיה, וניתן אפילו לקשור את המחאה החברתית בישראל לתמונות שהגיעו אלינו מעבר לגבול, עם כל ההבדלים התהומיים בין המדינות, החברות ומצב הכלכלי.

כעת, זהו בראש ובראשונה מצב נזיל. כפי שהראו אירועי חורף 2011-2012, הפלת השלטון הקודם אינה סוף התהליך, אלא תחילתו. במצרים, גם אחרי נפילת חוסני מובארק היה שלב ביניים של אחיזת ממלאי מקום מהצבא בשלטון, ואז עליית מוחמד מורסי והאחים המוסלמים, ושוב, יש שיאמרו כמתבקש, הצבא שב לשלטון. ייתכן בהחלט שזו תהיה התוצאה גם כעת, ששלל המחאות החברתיות יסתיימו במשטר אסלאמי, או רודנות צבאית. האפשרות השנייה היא שהפעם הדברים יהיו שונים, למרות תנאי הפתיחה הבעייתיים.

תושבים ברחובות אלג’יריה, אתמול (צילום: רויטרס)

באלג’יריה, החלה מחאה כשהתברר שהנשיא הישיש, שאינו נראה בציבור שנים מתכוון להעמיד עצמו לבחירה שוב, בגיל 82. ניתן להקביל זאת למצרים, שם התכוון מובארק אחרי עשרות שנות שלטון ובגיל פרישה להוריש את השלטון לבנו גמאל, דבר שהצית את המחאה בכיכר תחריר.

עבד אל-עזיז בוטפליקה, מגיבורי מלחמת העצמאות, אדם שדיכא את האסלאמיסטים וסיים את מלחמת האזרחים במדינה לפני 20 שנה – מלחמה שבגלל מוראותיה אלג’יריה נמנעה מתהפוכות האביב הערבי בתחילת העשור, הבין את הרמז. הוא הודיע שלא יתמודד שוב, אבל – בדיוק כמו שהיה במצרים – הדרישה המקורית כבר התחלפה, וכעת הייתה שיעזוב מידית את השלטון. הוא נעתר והודיע על תאריך עזיבה, אבל הלחץ נמשך ושלטון בוטפליקה הסתיים.

הבין את הרמז. נשיא אלג’יריה לשעבר בוטפליקה (צילום: אי-פי)

עכשיו הצבא שולט בפועל, ומתנהלים מגעים על הרגעת המצב בשטח ועל עריכת בחירות. אם זה יקרה, באמת ניתן לדבר על מהפכה בלא שפיכות דמים בשלב זה. אם יתברר, וגם זו לא תהיה הפתעה גדולה, שקצין צבא זה או אחר מתאהב בשררה, מאמין בכנות -שהוא הפתרון הטוב ביותר לעם, חושש מעליית האסלאם הקיצוני, אלג’יריה תהיה דוגמה נוספת למהפכה שהתסיימה בהפיכה צבאית.

חולות נודדים

בסודאן התהליך דומה עם כמה הבדלים בולטים – השלטון באלג’יריה היה אוטוריטרי, ואילו בסודאן דיקטטורה. באלגי’ריה השלטון היה חילוני, בסודאן אסלאמיסטי. באלג’יריה המשטר לחם אמנם נגד האסלאמיסטים בתחילת שנות ה-90, וכמאה אלף בני אדם נהרגו – בסודאן מדובר על אחד מהמשטרים הרצחניים בעולם, אחראי לכשני מיליון הורגים ונרצחים במלחמת האזרחים בדרום סודאן – כיום מדינה עצמאית – ועוד מאות אלפי נרצחים ומאות אלפי פליטים ועקורים במלחמה הנפשעת בדארפור.

נשיא סודאן המודח, עומר אל-בשיר, מבוקש על פשעים נגד האנושות, אבל המשטר החדש בסודאן כבר הודיע שלא יוסגר. הוא יישפט בארצו. בין השאר, השליטים הנוכחיים, אנשי הצבא, שיתפו איתו פעולה, וחלקם מבוקשים אף הם.

בסודאן, המחאה האזרחית החלה בדיוק כמו בתוניסיה ומצרים, ומסיבות כלכליות ואזרחיות. ובדיוק כמו במצרים ובתוניסיה, אלג’יריה ואיראן במהפכה האסלאמית, וכל מקום אחר – ברגע שכוחות הביטחון מסרבים לירות על מפגינים, מסרבים לשפוך דם – אם בגלל שהם חשים שזה הרגע הנכון לקפוץ מעגלת המשטר הקודם למשטר הבא, נקיפות מצפון, או מה לא – זה הרגע שבו משטר ותיק, סמכותני, סלע איתן מתברר לפתע כחולות נודדים. הצבא הפיל את עומר אל בשיר, ששלט שלושים שנה, אבל אז, כמעט באורח קומי, הצבא התברר כאובד עצות, ואחרי יממה בלבד הודיע שבעצם הוא לא ישלוט ולו זמנית. כעת השלטון בחרטום יכול ליפול לידי כמעט כל אחד מהשחקנים הראשיים בדרמה.

המשטר החדש כבר הודיע שלא יוסגר. אל-באשיר, החודש (צילום: רויטרס)

ישנה גם לוב. כשמדברים על המשטרים שנפלו באביב הערבי, אי אפשר בלי להזכיר את קדאפי – המדינה הערבית סונית השלישית בצפון אפריקה שבה הופל נשיא – אמנם שם, בניגוד למהפכה כמעט בלי שפיכות דמים בתוניסיה, ולהפיכה עם כמה מאות הרוגים במצרים – בלוב זו הייתה מלחמת אזרחים.

היא נמשכת בשעת כתיבת הדברים. עוד זמן רב קודם לכן השלטון המעשי בלוב מחולק בדיוק כמו שהיה בזמן מלחמת האזרחים שבה לבסוף הופל משטר קדאפי, בין שני המרכזים הגדולים של מדינת הענק המאוכלסת בדלילות – בין הבירה טריפולי לבנגזי.

מבנגזי יצאו באחרונה כוחותיו של איל המלחמה הקשיש חליפה חפתר, בניסיון לתפוס את השלטון כולו במדינה. אבל כנראה הוא העריך יתר על המידה את כוחותיו, או המעיט בכוח מתנגדיו – הוא אמנם עולה על טריפולי, אבל לא מצליח להיכנס לבירה ולהשתלט עליה.

הפגנות בטריפולי, לוב, אמש (צילום: רויטרס)

ואם כל זאת לא מספיק – אז בימים האחרונים מתעצמות המחאות והמהומות, כולל הורגים, במוגדישו בירת סומליה. עצם השימוש במילה בירה מרמז על מדינה מסודרת, שלטון, עיר בירה ומה לא. אולם, סומליה זה עשרות שנים היא מדינה מפוררת, כשלעיתים הממשלה שולטת על מוגדישו, לעתים רק על חלקים ממוגדישו, מיליציות שונות שלוטו באזורים, סומלילנד מבקשת עצמאות מסומליה, והשלטון בכללו הוא מילה קצת ריקה.

כולם בוחשים

בנוגע לעולם, יש לזכור כי באירועי האביב הערבי ארצות הברית לא תמכה במשטר מובארק ואף נקטה צעדים נגדו. בלוב, בריטניה וצרפת הובילו מהלכים להפלת משטר קדאפי, וכמובן כשנדדו האירועים בעולם הערבי מהמגרב אל המשרק התערבו איראן וערב הסעודית בנעשה בתימן, ואיראן ומי לא, במלחמת האזרחים האכזרית בסוריה.

גם אז, וגם עתה, מעצמות – אם המעצמות העולמיות כמו ארצות הברית ורוסיה, ואם מעצמות אזוריות כמו ערב הסעודית ואיראן – לא החלו את האירועים. הן אפילו נתפסו בהפתעה על ידי האירועים. עם זאת, מרגע שהחלו ההתרחשויות, כאשר מדובר בכמה שבועות בלבד מההפגנה הראשונה ועד בריחת זיין עבדין בין עלי או הפלת מובארק, בוטפליקה או בשיר, כולם צריכים לחשב מסלול בחיפזון, ולקוות שהימרו על הסוס הנכון. הרבה אינטרסים מונחים על הכף: מנמלים אסטרטגיים, דרך בריתות אזוריות ועד נפט, שמירה על הגבולות וניעת חדירת מעצמות יריבות.

נשיא מצרים מובארק, שליט לוב קדאפי, נשיא תימן סלאח ונשיא תוניסיה עבאדין בן עלי בפסגת הליגה הערבית ב-2010 (צילום: אי-פי)

בלוב יש קואליציה משונה למדי התומכת בחפתר, הכוללת את ערב הסעודית, ואחרת, משונה לא פחות, התומכת במשטר הלגיטימי. האו”ם, כדרכו, קורא לפתרון בדרכי שלום, ועידת שלום ואחדות העם ושאר סיסמאות. המעצמות הקולוניאליות, החשות אחריות מסוימת, במקרה של לוב איטליה שלטה בה וצרפת, שעדיין חשה אדונית הים התיכון, חלוקות בדעותיהן. ויש להן שלל אינטרסים – החל בנפט, שני מיליון חביות ליום שלוב מפיקה, ועד החשש הסיוטי מעוד גל פליטים, בדיוק כשאירופה החלה להתמודד עם הגל הקודם, שנולד אף הוא כשהמזרח התיכון התרסק בעקבות האירועים הקודמים.

הכל בוחשים בקדירה הסודאנית, פחות באלג’יראית. סודאן קריטית מהרבה סיבות, ואחת מהן פשוטה וברורה – הנילוס. הנילוס הלבן והנילוס הכחול נפגשים בחרטום. מצרים חייבת לשלוט, ולו חלקית, בנילוס – שאם לא כן, תגווע. זה עד כדי כך פשוט. לפיכך, מצרים מעורבת במתרחש בסודאן, כמו גם מדינות נוספות, בעולם הערבי או האסלאמי.

לא ברור מי מנצח בשלב זה לפחות, אך כשארודאן טוען שהמשטר הסודאני הופל בידי ארצות הברית והציונים, הוא לא מאושר. הוא בצד המפסיד – בינתיים. והמילה בינתיים חשובה כי תוך יומיים כבר התחלפו שני שליטים בסודאן, שני אנשי צבא ותיקים.

רק ההתחלה

אנו לא בסיומו של התהליך ואולי רק בתחילתו, עד הקמת משטר יציב. וזה יכול לקחת זמן רב מאוד. נזכיר שוב את לוב, שבה שמונה שנים אחרי תחילת נפילת קדאפי, המדינה נמצאת במלחמת אזרחים מתמשכת. מצרים כיום יציבה, בערך, אבל זו יציבות של משטר צבאי. ייתכן שהמצב עדיף על תוהו ובוהו, אבל המיאוס מהמשטרים הצבאיים היציבים, שאינם יכולים לספק רמת חיים ואיכות חיים נאותה לאזרחיהם, היא היא שהחלה את גל האירועים אז, גל האירועים עתה.

תוניסיה, המדינה שבה החל הכול, היא המדינה היחידה, מכל אלה שעברו את תהפוכות האביב הערבי, שבה יש יציבות ודמוקרטיה. בערבון מוגבל, אבל יש. מוחמד בועזיזי, רוכל שהמשטרה החרימה את הדוכן הבלתי מורשה שלו, ושוטרת סטרה לו, הצית עצמו במחאה והתאבד. הוא נפרד מאמו באורח סמלי אז, סמלי בהרבה כעת – מכתב פרידה שכתב על קיר הפרופיל שלו בפייסבוק.

הרשתות החברתיות, בעיקר פייסבוק, היו קריטיות באביב הערבי של 2011. הן קריטיות בהרבה כעת. עידן התמימות חלף – אז הן שימשו את הפעילים לתאם עמדות, הפגנות, להעביר סרטונים לתומכים בחו”ל, לעורר דעת קהל. כיום כמובן הן כלי נשק שלעתים כלל לא ברור מי משתמש בו, ולאילו צרכים, ולטובת מי.

לתושבי סודאן, אלג’יריה, אפילו לוב אלה זמנים מרתקים – ומפחידים. זמנים של תקווה, אולי אפילו אופוריה, אבל הם יודעים היטב שהם יכולים להסתיים באופן שונה לגמרי מהתקוות, שבסופו של תהליך תקוות העם יתנפצו, ואולי, כמו שקרה בעבר, רודן במדים בסופו של דבר יחליף את הרודן במדים שנפל.

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*