Uncategorized

שלום, כאילו

יעקב נחלץ בעור שיניו הודות להתערבות אלוהית, אבל אז כופה עליו לבן הסכם שלום שנועד ליצור מצג שווא של סימטריית עוולות בין שני הצדדים, כדרכם של תוקפנים מובסים

טקס חתימת חוזה השלום בין יעקב ללבן לא הכיל שמץ של חגיגיות. למרות מרחק השנים והתרבויות אפשר לראות בעליל שהבעת פניו של יעקב הייתה מיוסרת. הטקס ממש נכפה עליו. אמנם לבן הוזהר מראש על ידי בורא עולם שלא לדבר עם יעקב “מטוב ועד רע”, כך שיעקב לא נאנס לחתום, אבל הרטוריקה של המעמד הייתה כוזבת. היא ודאי העיקה מאוד על איש האמת העברי שעשה דרכו ארצה בתום גלות ממושכת.

לפי החוזה, הוא אולץ להתחייב שלא יענה את נשותיו, בנות לבן. האם אי פעם עינה אותן? כלום זמם להסיג את גבולו של לבן עד כדי יצירת צורך לכאורה לסמן גבול ברור בין השניים (יגר שהדותא)? ברור שלא. התוקפן האמיתי מבין השניים, הנוכל היחיד בשטח, היה לבן. בעבר הוא עינה את שתי בנותיו כשאילץ אותן לרמות את יעקב בליל כלולותיו. “הלוא נוכריות נחשבנו לו”, הן נזכרות בחלחלה. אחר כך הלין את שכר חתנו המסור ולבסוף אף ביקש להורגו נפש – “וירדוף אחריו דרך שבעת ימים”.

יעקב נחלץ בעור שיניו הודות להתערבות אלוהית, אבל אז כופה עליו לבן הסכם שלום שנועד ליצור מצג שווא של סימטריית עוולות בין שני הצדדים, כדרכם של תוקפנים מובסים מאז ומעולם – “ועתה לכה ונכרתה ברית”.

יעקב נושך שפתיים וחותם, כי הוא איש שלום אמִתי, אבל קוראי הפרק מבינים שזה לא באמת שלום, זו הצגה.

(תמונה: יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון בעת חתימת ההסכם 13 בספטמבר 1993, צלם: Vince Musi / The White House)
צילום חגי סגל נגזר מתוך: 102fm, Wikimedia commons, CC BY-SA 4.0

חגי סגל הוא עורך העיתון מקור ראשון

Leave a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*